הרחק מהמון מתהולל

כפי שהמלח נמס במים / ארגיריס כיוניס

כפי שהמלח נמס במים, כך
גם אני נמס, לאט לאט, ביקום.

המים נעשים סמיכים מן המלח. האם,
אני תוהה, היקום נעשה סמיך ממני?

(תירגם מיוונית: רמי סערי)

תחת כנפי המקום ההוא ששמו מתחיל ב-א’, שמנהלים אותו א’ ו-א’, שנמצא בסמטת א’, נפתחה הגלריה לסאונד, שאני חושבת שאפילו שם רשמי וקבוע עוד אין לה. כמובן שפתחו אותה יוצאי מוסררה. ואלה קיצור תולדות המאפיה-של-מוסררה-ואיך-היא-השתלטה-על-העיר: איתמר ואורי הקימו את אוגנדה, ליאור ותומר הפכו את דיוואן לסירה, איתמר וליאור פתחו את הבאסס והורישו אותו לרוקי בי, אמיר ב וחברים הקימו את No Coast, והייתי יכולה להמשיך עם טפטוף השמות גם עם מי מנגן ושר באיזו להקה ומי שייך לאיזה קולקטיב של די-ג’יים, אבל אני חושבת שהרעיון ברור. כולם למדו במוסררה. בכל פעם שהייתי אומרת לסטאס שהלכתי למקום זה-וזה ושמעתי את כך-וכך, הוא היה שואל אותי אם גם הוא מהמאפיה של מוסררה, ותמיד היתה לו על הפנים הבעה שהיא תערובת של מורת רוח והערכה. אבל זה רק בגלל שסטאס הוא בצלאלניק.

אז עכשיו יש לנו גלריית סאונד. שתיים, בעצם, אם מחשיבים את העובדה שגם יפו 23 של בצלאל מתפקדת בבסיסה גם כגלריה לסאונד. ההבדל בין שני החללים הללו הוא כל ההבדל שבין בצלאל למוסררה, בין המימסד לבין האנדרגראונד (או האנדרדוג): החלל הענק היפהפה, המוקפד, המשופץ של בצלאל ביפו 23 – חצי מהקומה השלישית בבנין הדואר המרכזי, עם כל ההוד וההדר של הבנייה המנדטורית, לעומת החדרון הקטן, המרושל והמאולתר, חסר כל חן ויופי, של גלריית הסאונד שליד אוגנדה. לגלריית הסאונד הזאת אין עדיין שם רשמי, כאמור, בעוד שיפו 23 מתהדרת בתואר “חלל לאמנות ומחשבה” (רק בבצלאל יכולים להגות שם כזה). בערב הפתיחה לפני שלושה חודשים ניגנו שם אשכרה מתים ולאב גרנייד, אבל הן לא ניגנו כרגיל כלהקות רוק, אלא כמיצבי סאונד. אותו דבר היה בערב הנעילה של הפרויקט/מיזם הפותח, שבו ניגנו קסקס ויברטו והגלגול הנוכחי של NX2. לא הייתי באירועים האלה, על אף שהם נשמעו מעניינים. אני מחבבת כל אחת מהלהקות האלה כלהקות רוק, ואולי דווקא בגלל זה אני מתקשה להבין למה צריך להפוך אותן למיצב/מיצג סאונד. עוד פחות מזה אני גם מבינה מה ההבדל בין מיצב סאונד לסט של די.ג’יי. ואולי באמת אין הבדל ולא צריך להיות הבדל.

כל ההקדמה המפותלת הזאת באה כדי לומר שביום רביעי שעבר בערב הלכתי לראות בגלריית הסאונד שליד אוגנדה את המיצב של אמיר בולצמן ואהבתי אותו מאוד. תחת הכותרת “מפה של נתק” בולצמן בנה מיצב שבו מיטשטשת ההפרדה בין האמן – גם כיוצר המיצב וגם כמבצע שנוכח בעת המיצב עצמו* – לבין הקהל: מי בעצם פועל ומי המופעל? מתי נוצר בין השניים קשר ומה טיבו? מתי ואיפה הוא מתנתק? בהתחשב בעובדה שכל השאלות הללו טובות לכל אינטראקציה בין אנשים, יכול להיות שמיצבי סאונד הם לא עד כדי כך אזוטריים. הם יכולים להיות תקשורתיים. יכול להיות אפילו שאני אצליח להבין אותם יום אחד. בינתיים, אני בעיקר שמחה שיש עוד כמה דברים מעניינים לבדוק שהם לא בהכרח הופעות, בעיקר בעונת היובש הנוכחית.

* בולצמן היה חלק מטריו של שני סקסופונים וחצוצרה שליווה את המיצב בנגינה חיה, וליתר דיוק הגיב בנגינה חיה על בחירת הצופה היכן להציב את הסמן על פני מפת אזורי הנתק שעל צג המחשב.

ניצן אוספת כל מיני שמלות סבתא ומכניסה בהן תיקונים ועידכונים וגזירה ותפירה מחדש ואז היא מוכרת אותן בכל מיני אירועי יד שנייה. בתחילת הקיץ קניתי אצלה בבאסס חמש שמלות כאלה ב-200 שקל. השמלות האלה נראות כמו אוסף ממד-מן. אני אוהבת אותן ואני אוהבת את הרעיון שזה זול, זה ממוחזר, זה פריט ייחודי וזה הופך את הארון שלי לאוסף פרטי.

בדרך לחפש חצאית או שתיים בטרומפלדור אני עוברת בשוק ומוצאת אצל נעמי אוסף של כותנות לילה פרחוניות שאני זוכרת שהיו פעם לסבתא שלי. כבר לא מייצרים היום בגדים מכותנה כזאת, אפילו לא כותנות לילה. אז אני קונה אותן. בסמטה שליד גלריה ברבור אני מוצאת עוד חופן של שמלות יד שנייה זולות, כך שבסוף אני לא מגיעה בכלל לטרומפלדור. החצאיות יצטרכו לחכות.

לפעמים כשאני עוברת ברחוב מסילת ישרים בדרך לשוק, מול הכניסה לבתי מונקטש, אני רואה שהסטודיו של מומי פתוח, אז אני נכנסת. אם הוא נמצא הוא שמח לדבר איתי ולהראות לי את הבגדים שהוא בדיוק מצא ומשפץ או שהוא מעצב ותופר בעצמו. החדר הקדמי הוא חדר התצוגה ויש בו רהיטים ישנים ואוסף מרהיב של בגדים. למומי יש טעם נפלא ועין חדה לאיתור בגדי וינטג’ ורטרו. כל כך הרבה פריטים קניתי שם במשך השנים. החדר האחורי הוא המתפרה – עולם מופלא של גלילי בד וחוטים ומכונות תפירה וסרטי מדידה. אם משהו מוצא חן בעיניי ומצריך תיקון, מומי והתופרת הרוסית המבוגרת שלו שולחים אותי להסתובב חצי שעה בשוק, ואז הם מקצרים, גוזרים, מכניסים תפר או שניים וכשאני חוזרת זה מוכן.

כמו שיש מזון נשמה, ככה יש גם בגדי נשמה. כשאת מכירה את מי שעשה אותם, את מי שפרם ותפר אותם מחדש, את מי שהכניס בהם כל תפר ותך, את מי שהשקיע בהם תשומת לב כולל כל הפרטים והכפתורים, את מי שהכניס בהם משהו משל עצמו – עמל, מחשבה, אהבה – יש להם הרבה יותר משמעות.

ב-29 באוגוסט בדיוק של שעון אפשר היה סופסוף לחזור ולנשום. הטמפרטורות צנחו למידות הנורמליות שלהן וקיץ מזעזע הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הזיכרון שלי מחודש אוגוסט הנורא הוא חור שחור אחד גדול. אני לא זוכרת מה היה בחודש הזה ואיך עברתי אותו. אני מרגישה עכשיו כמו מי שחוזרת לחיים. המוני התיירים מתחילים לעזוב את העיר ואפשר לשוטט שוב ברחובות. זאת העונה למצוא ברחוב דברים מסעירים. החגים בפתח ואיתם ימי חופש שנחוצים לי כמו אוויר לנשימה. אני מתכננת לסדר מחדש את כל האוספים הפרטיים שלי – הבגדים הספרים הדיסקים הפליירים והפוסטרים. אני מתכננת לחזור לנגן. כל חודש אוגוסט לא יכולתי לחשוב אפילו על להרים את הגיטרה מרוב חום וחלחלה מהרעיון שעוד משהו יידבק לי לגוף.

סטאס הוא כוכב צפוני בשמיי עכשיו. לפני כמעט חודשיים הוא יצא למסעותיו בארצות הצפון ויחזור רק בסוף החודש. לא התראינו בעצם מאז חודש מאי, מה שלא הפריע לו להשאיר לי ערימה של שיעורים בשיחת הטלפון האחרונה שלנו לפני שהוא נסע. בטח, אמרתי לו בלי למצמץ, אין שום בעיה. אני אעבוד על כל הסולמות האלה. לפעמים אני נתקפת אליו געגועים. אני חושבת על השנה שחלפה ושמחה על זה שהוא נכנס לחיי. אני שמחה שהתחלתי לנגן על בס ואני שמחה על הזמן שבילינו ביחד, ואולי כשהוא יחזור לעיר עם הציפורים הנודדות של הסתיו, נחזור גם לעשות שיעורים. מה שהיה בינינו היה, ומה שלא היה גם היה, ומי יודע מה יהיה בשנה הבאה. כמו השמלות באוסף הפרטי שלי, גם השנה החדשה נתפרת עכשיו על בסיס השנה שעברה שמתחילה להיפרם.

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי וזה כל הקסם. 39 מעלות בחוץ לא מזמינות שיטוט, אז אני לוקחת את עצמי לחלל הממוזג של בית הקהוה, כי הייתי כאן בשבת הקודמת אחר הצהריים וזה היה אחד הדברים הכי נעימים שעשיתי בשבועיים האחרונים.

הפעם הג’אז של קולטריין מתנגן ברקע ורק אני ובעלת המקום כאן. היא גם הטבחית והיא מעלעלת בספר בישול. אני לוקחת ירחון לביקורת אמנות לדפדף בו. בשבת היו כאן עוד כמה אנשים ודי.ג’יי ניגן פסקול אקלקטי שנע ממאסיב אטאק לרולינג סטונז לקלאסית מודרנית למשהו משנות ה-80. אני חושבת שגם הדי.ג’יי הזה הוא מהמאפיה של מוסררה, שיום אחד אני אצטרך לכתוב על איך היא השתלטה על העיר (וטוב שכך). בית הקפה הקטן הזה הוא מקום עם לב גדול לאנשים, לאוכל ולמוזיקה. קל לפספס אותו כי הוא נחבא מאחורי צפרדע זבל ירוקה וגדולה באמצע החיספוס וההזנחה של רחוב ינאי. הרקע הזה הופך אותו למקסים עוד יותר. הוא כמו סלון ורשה על רקע קירות אחוריים אפורים ומתפוררים של בניינים ישנים, עם הצנרת החיצונית והשילוט של עסקים קטנים כמו מרפדיה, בית דפוס, מעבדה לתיקון מחשבים וחנות למימכר צרכי אבטחה. אבל הנה פתחו כאן ממול הוליווד בורגר, שנראית כמו המבורגריה של חרדים אמריקאים שיושבים בה עכשיו כמה ברסלבים. אפשר להרגיש שרחוב ינאי הולך להיות הרחוב החם הבא, אחרי אחיו הסמוכים כורש ושושן. יש כאן כבר לפחות מרפסת אחת שיש בה הרבה עציצי גרניום ווילונות בד בהירים מתנפנפים בכמה חלונות. נעים לצפות בזה מתוך חלל בית הקפה. איש תמהוני אחד מבצע דמפסטר דייבינג מרהיב לתוך הצפרדע וחוזר ממנה עם ז’קט ג’ינס ומכנסי ברמודה בצבע חאקי (או שאולי הם קיבלו את הצבע הזה בפח). חתול אפור שיושב על גדות הצפרדע מסתכל בו בתימהון. בשבת נימנם כאן חתול שחור בגומחת החלון. המקום הזה קטן מאוד ומכיל רק שלושה שולחנות. זה כמו לשבת במטבח של חברה טובה שמכינה לך קיש כרישה וגבינת עיזים וסלט של ירקות ירוקים כי ויטמינים זה בריא בשבילך וקפה בספל גדול וכוס מים ויש גם עוגת גזר. אבל מה שיש פה הכי הרבה ואותו אני הכי אוהבת זו חיבה גדולה למילה הכתובה. החל מהשם העגנוני של בית הקהוה ועד לשירים שתלויים על הקירות ומונחים מתחת לזגוגיות שמכסות את השולחנות.

אני יושב על מפתן גן העדן
אני רוצה לאכול מעט מלח

מה אתה רוצה לאכול, אלוהים?
מאיזה ארץ אתה
זקן שמי תכלת
אולי תיתן איזה מופע אקרובטי
אני כתבתי שירים
אני אשם
לכן אני יושב כאן
שב גם אתה, אל תחוס על מכנסיך
למטה יש עולם של אנשים
בוא לראות, יש גדרות של ברזל
האביב החולף על פני הדרכים
מוביל שובל חרציות זעירות
והנה מתחיל לרדת גשם
העצים העלו ריקבון
יש פה פטריות ויש גם נזירות.

(- גו צ’נג)

שלוש-מאות-ומשהו להקות אינדי רוק יש באיראן (כולל אינדי כורדי) – זה מה שלמדתי מ“אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”. וגם, שבמדינה שבה כל סוג של מוזיקה מערבית הוא אסור ונרדף ומוחרם, גם מדונה ופיפטי סנט נחשבים לאינדי רוק. אבל לא זו הבעיה שלי עם הסרט הזה, אלא העובדה שבשלב מסוים הוא נעשה קצת ארוך ודידקטי מדי באופן שבו הוא מציג ז’אנר אחרי ז’אנר של מוזיקה מערבית שמבוצעת על-ידי להקות מקומיות: ראפ, בלוז, הבי מטאל, אינדי רוק ואפילו הז’אנר הקרוי “מוזיקת עולם” – “מוזיקת עולם” זה דבר שקיים רק במערב – וכל קליפ מוזיקלי כזה על רקע תצלומים של טהרן מחלקים שונים וזוויות שונות של העיר. זה חבל פעמיים: פעם אחת בגלל שזה בא על חשבון הדמויות – עד הסוף לא היה לי בעצם שום מושג על הדמויות הראשיות: מיהן, מאין הן באו, מה הרקע שלהן, מה הן עושות בעצם בחיים (חוץ ממוזיקה), מה הן אוהבות, מה לא. ופעם שנייה בגלל שהסוף של הסרט חזק מאוד ומטלטל – דווקא בגלל השרירותיות והאקראיות שלו. כך שהסרט קצת מפוספס בעיניי.

“פרספוליס” – גם שתי הנובלות הגרפיות וגם הסרט המאויר – עשה את זה טוב יותר.

מצד שני, מי אני, הבורגנית המערבית, שתמתח ביקורת על במאי איראני שאין לי ספק שנתקל בתנאים דומים למתואר בסרט כשעשה את הסרט הזה. ליד התנאים שבהם המוזיקאים האיראניים פועלים, התנאים שבהם פועלות להקות השוליים כאן הם באמת מחתרת של קטיפה.

אז כל מה שנותר לי לעשות כשחזרתי הביתה מהסרט הוא ללטף את גיטרת הבס האהובה שלי שהזנחתי כבר כמה שבועות, להדליק את המגבר ולנגן. אני מנגנת כל מיני קטעים שנעים בין בלוז מערבונים לגאראג’-מטאל-סרף. אם הייתי כותבת ספר הייתי קוראת לו “דברים שעשיתי עם מיתר מי”. אם סטאס היה שומע את זה הוא היה מתעלף.

* * *

הסרט הכי נחמד והכי מתוק שראיתי בפסטיבל הסרטים בחודש שעבר היה “טרוצקי”. את “תני בבקשה” הלכתי לראות בגלל שיתוף הפעולה של ניקול הולופסנר וקתרין קינר, שהיה מוצלח מאוד בעבר (Walking and Talking, או “על חברות וחתולים” כפי שהוא תורגם כאן). התוצאה הפעם פחות טובה, אבל אני עדיין אוהבת את קתרין קינר וכיף לראות אותה מתבגרת על המסך ונושאת בכל כך הרבה חן את פגעי הגיל – את הקמטים, השקיות הנפוחות מתחת לעיניים, השערות המלבינות פה ושם. לא היה שום קמצוץ של חן בסרט השני שראיתי, “רהיטים זעירים”. לא היתה שם אפילו דמות אחת שאפשר היה לחבב, או אפילו סתם לסבול. טוד סולונדז היה נהנה מהמפגן המיזנתרופי הזה. אני שנאתי את זה.

אבל טרוצקי היה חמוד. הוא על תלמיד תיכון קנדי שמחליט לגלם בחייו את הביוגרפיה של טרוצקי (רשימת מטלות: לאגד את העובדים במפעל של אביו. למצוא את ולדימיר איליץ’ אוליאנוב שלו. להתחתן עם מישהי שמבוגרת ממנו בעשר שנים, רצוי בשם אלכסנדרה. לנסוע לדרום אמריקה). זה הזכיר לי לא מעט את “ראשמור” (“המירוץ לצמרת של מקס פישר”, בתרגום לעברית. מה יהיה הסוף עם התרגומים האלה של שמות סרטים לעברית) של ווס אנדרסון. אמנם בלי העיצוב החזותי המסוגנן כל כך של ווס אנדרסון, אבל עם הרבה מהמאפיינים האחרים – האקסצנטריות, יחסי המשפחה, ההומור.

כשיצאתי מהסרט ראיתי בטלפון הנייד שהחמצתי שיחה. בהיתי במספר והוא נראה לי מוכר – ככה זה כשאנשים מאותגרים-טכנולוגית לא יודעים לאחסן שמות ומספרים בזיכרון של הנייד שלהם. ככה זה כשהם מתעקשים לאחסן זיכרונות רק בראש ובלב. או בכתב. רק כשהתחלתי ללכת ברגל הביתה מקולנוע סמדר לגינת ברודי נזכרתי פתאום למי הוא שייך, המספר הזה. שיט. חייגתי אליו חזרה ברגע שנכנסתי הביתה.

אתה לא תאמין מאיזה סרט חזרתי עכשיו, ולדימיר איליץ’ אוליאנוב אחד, אני אומרת לו. ואז אני מוסיפה בשקט, התגעגעתי אליך. טיפש.

הוא מחייך. אני תמיד יכולה לשמוע אותו מחייך מהעבר השני של הקו, סטאס.