מצחיק, אבל אלדד התקשר חצי שעה לפני שיצאתי ל”לאהוב אותך מאז”. הוא אמר שכבר שכח שיש סרטים בשבת בצהריים, שהוא מרגיש הוא חי בכלא, בכלא שהוא הביא על עצמו במו ידיו. אחי צעיר ממני רק בחמש שנים, אבל אמה, בתו הקטנה, קטנה מעומר ב-17 שנה, מה שהופך כיום את הפער בינינו לגדול. אני כבר עברתי את כל זה, לכן אני מבינה מה הוא אומר גם כשאני יכולה להציע לו רק מעט מאוד ניחומים. לכן אני גם קצת מופתעת וגם קצת לא כשהוא אומר שהוא רוצה שנדבר לעיתים יותר קרובות. לא תמיד אני ואחי קרובים – לא גיאוגרפית ולא מנטלית – אבל אני חושבת שתמיד אהבנו אחד את השני ותמיד היינו שם אחד בשביל השני. אז אני מבטיחה לו שאני אדבר איתו לעיתים יותר קרובות. אחר-כך אני הולכת לסרט, והוא לא רע, אם כי גם לא מצוין. אני יכולה להבין מצד אחד למה הורה מסוגל להגיע למצב שבו הוא רוצה לרצוח את הילד שלו, וגם להבין מצד שני למה מות ילד, כמו שאומרת הגיבורה, הוא ממילא הכלא הנוראי ביותר בעולם. זה כלא שלא משתחררים ממנו אף פעם. ואני גם מבינה את היחסים בסרט בין שתי האחיות – את קשר הדם שקשה מאוד לנתק, את הקירבה והריחוק בו זמנית, את הכעסים והאכזבות אבל גם את האהבה.