רגע לפני הכפרות, התעניות והצומות אני הולכת לשוטט בשוק מחנה יהודה. זה יום של חסד של סוף הקיץ, בהיר ויפה אבל כבר לא חם. בכניסה לשוק שלט מאולתר עם חץ ימינה: לשוק הכפרות. אני נכנסת לחצר פנימית מעלה אבק. נערה דתיה בבגדי מתנחלות מחזיקה סידור ביד ומסובבת מעל ראשה תרנגול לבן עם כרבולת אדומה. סביבה חג מישהו, מצלם בלי הרף. אני חושבת על כריסטין קאפ מצלמת את ההוטריטים. אבל בצד החצר אני כבר רואה בחטף פחים גדולים נוזלים דם ומזווית העין מבזיקה אליי סכין חדה ובוהקת. אני מסתובבת והולכת. אני הולכת לחנות הבגדים החביבה עליי ברחוב האגוז, שמתנהלת כמו ביקום מקביל לזה של השוק למרות שהיא גם מרגישה לגמרי שייכת. כשזה מגיע לבגדים אני חמדנית מאוד. אני קונה מכנסיים שחורים עם פסים דקיקים לבנים וחולצה ארוכה אפורה שנראית כמו חצי שמלה וחצי בגד עבודה סיני של מאו. אני קונה גם סיכה אדומה. אני חמדנית וגנדרנית. עוד מעט צהריים והשוק ממהר היום להיסגר. אני הולכת הביתה ברגל. ברחוב אגריפס נפתח בית קפה/מאפיה חדש בשם ללוש. כפל מילים ומשמעות מקסימים, כמו המקום. בילקוט ובמופת אני מדפדפת בספרים חדשים, אבל יש לי עוד ערימה ענקית מלפני ראש השנה. חוץ מזה אני צריכה להתחיל לארוז את כל הספרים כי אחרי החגים מסיידים. זה מה שאני אעשה ביום כיפור ובחופש סוכות ובכל השבתות שביניהם. המדרחוב של ש”ץ ובצלאל שטוף שמש צהריים, ולמרות שברחובות כבר אין הרבה אנשים קפה בצלאל מלא וכך גם נוקטורנו. נחלאות כבר שקטה מאוד וגם רחביה. הרחובות מתרוקנים ומשתתקים. יום כיפור הוא היום שבו אפשר לדעת מי באמת ירושלמי. כל השאר עוזבים את העיר. נשאר רק מי שאין לו שום בעיה ללהישאר בחברת עצמו, בחברת השקט, וזה לא מפחיד אותו. מי שפוחד מהדממה, מי שזקוק לחברה וגירויים חיצוניים תמיד, לא יישאר בירושלים. זו תמצית ההגדרה שמבחינה בין ירושלמים ותל אביבים. ברחובות ובגינות של רחביה אפשר להרגיש את סוף הקיץ. רימונים אדומים ופרחי דביקונים תכולים, בוגנוויליות סגולות וכתומות, אבל בחנויות הפרחים הנסגרות כבר יש רקפות. חמדת ימים ויום הכיפורים.