בצהריים אני שמה לב שיש כמעט דממה בחוץ, כמעט כמו יום כיפור נוסף. זו בטח העובדה שהרבה אנשים עזבו את העיר לרגל החג והחופשה, וגם מזג האוויר החמסיני והמדברי לא מזמין הסתובבות בחוץ. אני דווקא מחבבת את העובדה שירושלים היא עיר עם הפסקה, הרבה הפסקות. שבלילות, בשבתות ובחגים יש בה שקט. אחר הצהריים האובך קצת מתפזר ואני מחליטה לצאת קצת מהבית. מסתבר שדחו את הטי-מרקט לסופהשבוע, אז בדחף של רגע אני נוסעת לרסטובר. חמש וקצת היא כבר שעת בין ערביים, במקום יש המולה נעימה של אנשים אבל לא מלא מדי. אני מזמינה קפה. שני גברים יושבים על הבר, שולחן אחד ממני יושב מישהו עם לפטופ. אני אף פעם לא לוקחת לפטופ ואפילו לא ספר לבתי קפה. את אלה יש לי בבית. בבתי קפה אני אוהבת להסתכל על האנשים. מי יושב עם מי, אנשים שנכנסים ויוצאים, היחסים בין הברמנים למלצריות (ומנהל המשמרת), הדקורציה של בית הקפה, התנועה ברחוב בחוץ. כל כך הרבה דברים לספוג. אנשים שצריכים לפטופ או עיתון בבית קפה מחמיצים את כל זה. אנשים לרוב פשוט לא מתבוננים. או שאולי הם לא מרגישים בנוח להיות לבד והם צריכים שכבת מגן. אני מקשיבה לקולות האנשים ולדיבור שלהם, לצחוק, לרעש מכונת הקפה, למוזיקה שברקע – לאונרד כהן ולו ריד. בינתיים כבר מחשיך ומהחלונות כבר רואים פחות את הרחוב שבחוץ ויותר את השתקפות האורות של הנברשת וניצנוצי הבקבוקים שמעל לבר. בתי קפה הם תרגיל זן מצוין בלהיות רק ברגע הזה, במקום הזה, ושום דבר אחר.
מהחלון הפתוח אני יכולה לשמוע עכשיו את השכן שלי מנגן בפסנתר, קטעים ארוכים בלוזיים וג’אזיים. למרות שזה רק אימון או תירגול זה עדיין יפה מאוד באוזניי. כמעט בכל ערב בשעה הזאת הוא מנגן, ולפעמים אני יוצאת למרפסת האחורית כדי לעמוד בחושך ולהאזין לו. אני רואה את הסלון שלו שאין בו שום דבר מלבד הפסנתר והאור היחידי שמאיר אותו בא מהמטבח. אני מתבוננת אל החצר האחורית וצמחיית הפרא שלה, שבאור הקלוש שמאיר אותה מכמה מהדירות משלושת הבניינים הסמוכים, נראית מסתורית פתאום. יש ערבים שבהם זנב ירח תלוי מעל צמרות הברושים. עוד קיץ עבר. השכן הפסנתרן שלי הוא בחור צעיר חובש כיפה סרוגה, ולפעמים בסופי שבוע אני רואה אצלו בסלון בחור נוסף. ברגעים כאלה אני מרגישה כמו ב”חלון האחורי” של היצ’קוק.
מתוך הטור של רענן שקד ב7″ לילות” האחרון, אחרי ביקור בירושלים: “ירושלים עדיין מרעיפה עליך את אבקת הקסמים המוזרה שלה – שילוב במינונים משתנים בין איזו קדושה אוורירית, השתאות, יופי, תעוקת חזה, השראה, חרדה והתאהבות. הקסם ישן עדיין שם”.
בצירוף מקרים גם במדור הספרות של אותו מוסף עוסקים בספרו החדש של אמנון דנקנר, “ימיו ולילותיו של הדודה אווה” העוסק בילדות ירושלמית בשנות החמישים והשישים ועל הדרך מאזכרים עוד ספרים בעלי ניחוח ירושלמי.
כמובן שבשביל לשבת ולהסתכל על אנשים בבית קפה לא צריך להיות בירושלים, אבל כנראה שאצלכם זה פשוט יותר מאשר נגיד בת”א שם אנשים מתעסקים ב”מי מסתכל עלינו” או בחיפה שאולי יש בה בתי קפה, אבל נדמה שמי שיושב בהם זה בעיקר אנשים שבאים מחוץ לחיפה כי חיפה במהותה היא עדיין עיר אדומה ובתי קפה זה בורגני מדי.
אני הכי אהבתי בטור הזה של רענן שקד – חוץ מהנ”ל – את “ירושלמיות מצועפות וחכמות” 🙂
תבוא. אני אקח אותך לכל מיני בתי קפה שלכל אחד מהם יש אופי, אווירה וקסם משלו. וגם בטח יהיה כבר חורף, מה שהופך ישיבה בבתי קפה לכיף גדול עוד יותר.