בוקר של ערב חג אחרון, ואני יוצאת לשוטט סתם בחלקים של מרכז העיר שאני הכי אוהבת. אני מתחילה מהמדרחוב של ש”ץ, בחנות הטי-שירטים שבה אני קונה שתי סיכות כפתור חדשות לאוסף שמעטר את ז’קט הקורדרוי הירוק-כהה שלי. בגלריה לספרות אני נוברת בספרים ישנים ומוצאת ספר שירים יפניים שתורגמו לעברית על-ידי איתמר יעוז קסט בשנת 1960, בהוצאת עקד. דפי פרגמנט ישנים מפרידים בין שירי ההייקו הקצרים והאיורים העדינים. בפתח הספר נכתב בכתב יד מיקה, תשכ”ה. ליד הקופה אני דולה מאחת הערימות האינסופיות ספר של הנרי רולינס, שבתוכו נמצאת עוד הקבלה המקורית של מי שקנה אותו ב”קולוסיאום” בניו-יורק. אני משלמת 25 שקלים על ספר השירים היפני הישן, ומשאירה הזמנה ל”שאל את האבק” של ג’ון פנטה ו”מיסטיקה למתחילים” של אדם זגייבסקי. המוכר הצעיר חושב שזה ספר ניו-אייג’ ואני אומרת לו שזגייבסקי הוא משורר פולני.

במורד רחוב הלל אני בודקת אם הגיעו מגפי גומי פרחוניות ל”שש” (עוד לא), וחנות הבגדים-יד-שניה של ויצ”ו סגורה היום. בדיוק הלילה היה לי סיוט שבו אני מוציאה אלפי שקלים על בגדים עד שאני באוברדרפט נוראי, ואני קמה מזועזעת ומבטיחה לעצמי שאני לא קונה יותר שום בגדים חדשים החודש. אני חותכת דרך סמטת ביאנקיני – חנות הגיטרות החשמליות מעוררת בי געגוע עז לבס העתידי שלי, בחנות הצמר כבר פורחים פרחים סרוגים שיקשטו כל מעיל, סוודר וצעיף בחורף, וג’ודי שאנטי מחנות הבגדים הזרוקים אומרת לי שלום לבבי באנגלית, מפני שאנשים חושבים לפעמים שאני נראית ונשמעת אמריקאית. אני מסתכלת על צמידים מחרוזים צבעוניים בחנות החרוזים ומציצה לחנות הסקייטבורדים של גילי. אני אוסרת על עצמי להיכנס לתו השמיני –  דיסקים זה רק בחודש הבא. אני יורדת לכיכר ציון ורואה שהרסו את כל המבנה שהיה פעם ה”אנדרגראונד” בתחילת רחוב יואל משה סולומון. אני מקווה שלא יבנו עוד תפלצת נדל”ן נובו-רישית חמסנית, אבל רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. רחוב יפו חפור לרגל עבודות התשתית לרכבת הקלה, אז אני נמלטת לרגע קל לסטימצקי ודווקא שם, לגמרי במפתיע, אני מוצאת ספר צילומים של סטפן שור (Stephen Shore), שהוא צלם אמריקאי שאני מאוד אוהבת. לפני כמה שנים ראיתי ספר צילומים גדול שלו בחנות ספרי צילום ואמנות בניו-יורק שנמצאת ברח’ 21 מול ה-SVA. לא קניתי אותו אז כי הוא היה ספר גדול וכבד ועוד היתה לפניי נסיעה לבוסטון בגרייהאונד. אני נזכרת בניו יורק ומתגעגעת פתאום. לווילג’ וצ’לסי וסוהו והגלריות וה-ICP (אם כבר מדברים על ספרי צילום) וחנויות התקליטים באיסט וילג’. אני באמת צריכה לנסוע.

אז אני הולכת לאוגנדה. כבר קצת אחרי 12:00, המקום ריק אבל הנונשלנטיות העצלה שלו מזמינה תמיד פנימה. פטר וחבר יושבים על הספסל בחוץ ושותים קפה שחור, ובפנים מתנגן ג’וני קאש. אני מסתכלת על הדיסקים והתקליטים וספרי הקומיקס. אני קונה פנזין אחד ב-9 שקלים ופטר אומר רגע, ונכנס פנימה וחוזר אחרי שניות ונותן לי את MFM שלו. אני רוצה לשלם לו על זה (15 שקלים מחיר נקוב) כי אדם צריך לראות שכר בעמלו, אבל פטר מתעקש שזו מתנה ושזה משמח אותו לתת דברים במתנה. זה משמח גם אותי נורא. אני נזכרת בסטיקר שראיתי פעם על פגוש אחורי של מכונית ברחוב אוסישקין:

Practice random kindness and senseless acts of beauty

אני הולכת לדפדף בפנזינים בקפה קדוש ושותה תה הודי ומכרסמת שלוש עוגיות בצלוחית חרסינה פרחונית כמו פעם. כמו של הסבתות שלי מרוסיה ופולניה. קפה קדוש הוא רטרו אמיתי, וזה מקסים איך הם הצליחו לחדש את בית הקפה של פעם (מ-1967!) לקפה של היום. “דילה” סגור ואני באמת צריכה לבדוק מה קורה שם בימים אלה, אם יש שוב הופעות וסרטים ומתי. אני ממשיכה לרחוב כורש ועוברת על-פני המרקיה. אני אוהבת את חלון הראווה הקיטשי והמצועצע והווינטג’י שלהם, ומבטיחה לעצמי שכשיתחיל החורף והגשם אני אחזור לכאן – לא הייתי במרקיה כבר שנים. נדמה לי שבחודש הבא צריכות להיפתח גם כמה תערוכות בגלריה של כורש 14. בינתיים אני עולה לרחוב שושן ונזכרת במסיבת שישי בצהריים שהיתה כאן באמצע הקיץ, כשהטמפרטורות התקרבו לנקודת הרתיחה וכך גם האווירה במקום. זו היתה מסיבה מטורפת, קרנבל צבעוני רב-חושי מהמם ונפלא, עם כל מיני מופעים מטורפים, עם טונות של אנשים וטונות של שמחה. אני זוכרת איך חמקתי למצוא מקלט ומפלט בחשיכה ובקרירות של פאב “הקצה”, וכמה הוא מצא חן בעיניי. אני חושבת על כל המקומות הירושלמיים האלה – אוגנדה, סירה, באסס, הקצה – שאין כמעט סיכוי למישהו מבחוץ שמגיע סתם כך באקראי למצוא אותם, כי הם סמויים כל כך מהעין. הם מתחבאים תמיד בחצרות פנימיות, בסמטאות נידחות, בכוכים נסתרים. זה מה שעושה אותם כל כך ירושלמיים וכל כך מגניבים. זה מה שקושר אותי אל העיר הזאת בחבלי קסם ופליאה שלא נגמרת לעולם.

נשאר לי רק עוד מקום אחד: לפני שאני חוזרת הביתה אני נכנסת לחנות הספרים האהובה עליי ברחוב עזה. יונתן שם. אני קונה את האנתולוגיה הגרפית “מבוסס על עיר אמיתית”. יונתן רוצה לראות את כל הספרים שקניתי ושאני סוחבת בתיק הגדול שלי. אנחנו מדברים כרגיל בהתלהבות ומחליפים רשמים על ספרים וצוחקים על שטויות. יונתן הוא כזה חמוד.

בספר “גברת דאלוויי” של וירג’יניה וולף יש קטע מסוים, שאני לא יכולה לצטט כרגע בדייקנות כי כל הספרים שלי ארוזים עכשיו בארגזים באמצע הסלון, שבו אחד הגברים, בן חמישים-ומשהו, מהרהר לעצמו שלמרות שהוא חי לבד כבר כל כך הרבה שנים הוא לא מרגיש בודד, מפני שכל העולם בחוץ מארח לו לחברה. העיר הזאת כולה היא החברה שלי.