על אדמה מבורכת

זה רק צירוף מקרים שיומיים לפני שאני הולכת בצהרי יום שישי לאוגנדה לראות את פתיחת התערוכה “הוצלו מן התופת“, אני מוצאת בפינה שכוחה במרפסת את הסרט “על אדמה מקולקלת“ של רן אייזנשטדט ויורם אליקים, שמתעד בדיוק אותן להקות (נושאי המגבעת, 3ח’, סרטן השד, ישראל) שפעלו בפרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. זה רק צירוף מקרים שיחד עם אותה קלטת וידיאו של  “על אדמה מקולקלת”, אני מוצאת גם גיליון ישן של “סופשבוע” של מעריב מתאריך 2.8.2002 ובו כתבה גדולה על יורם אליקים והלייבל שלו “פאקט”. וזה רק צירוף מקרים שיומיים אחרי שניר ברקת זוכה בבחירות לראשות העירייה והעיר “חוזרת” לידיים חילוניות, נפתחת התערוכה הזאת באוגנדה. זה רק צירוף מקרים.

 

או שמא לא?

 

זה אולי צירוף מקרים למתבונן מן החוץ. אבל למי שחי בעיר הזאת מספיק שנים, ולמי שמכיר לפחות חלק מהאנשים שפועלים בה, הנקודות מתחילות להתחבר. יש כאן סיפור שנמשך כבר לאורך עשרים שנה לפחות, שרוחש ומבעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן, ויום אחד מישהו יצטרך לכתוב את הסיפור הזה במלואו.

 

בשנות השבעים פעל תיאטרון “פרגוד” של אריה מארק ברחוב בצלאל כמקום להצגות פרינג’ ולמוזיקת ג’אז. זה השתנה באמצע שנות השמונים כשאריה מארק עבר לנהל את תיאטרון ז’ראר בכר ומסר את ניהול פרגוד לידי בן יהוה, איש להקת ישראל. ישראל הסיטו את הפרגוד בפני שורה של להקות צעירות, שאם היה להן משהו במשותף, זו אווירת הייאוש והחידלון מהעיר שאין בה מה לעשות, אין לאן ללכת, אין מה לאהוב. נושאי המגבעת ואחר-כך הפה והטלפיים, 3ח’ ו-3ח’B, לויטיקוס, סרטן השד – הפריחה היצירתית הזאת נמשכה עד תחילת שנות ה-90. אני לא יכולה להגיד שהייתי עדה לה בזמן אמת. בשנים האלה הייתי שרויה בתרדמת שאותה מפילים בדרך כלל על אדם חיי נישואים וגידול ילד בשכונה פרברית. כש(ה)נירוונה העירה אותי סופית בבעיטה אי-שם בשנת 1993-1994, זה כבר לא היה קיים. רוב האנשים שעשו את הרעש הגדול היגרו לתל אביב, וירושלים חזרה להתנמנם.

 

לא לגמרי, מסתבר. מתחת לפני השטח כבר החלה האינקובציה הבאה. ברחוב ש”ץ מכרו תקליטים בפיקדילי כמה בחורים צעירים: יעד, שעבר אחר-כך לבית המוזיקה ועד לפני כמה שנים הפך אותו גם למקום של הופעות אקוסטיות; דודו המנחם שפועל היום ברדיו הר הצופים ומנהל את פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet; ובחור צעיר בשם יורם אליקים, שבשנת 1999 הקים חנות תקליטים משל עצמו בשם “באלאנס”, ולייבל קטן ועצמאי בשם Fact. בין פיקדילי לבין באלאנס – גם על ציר הזמן וגם על ציר רחוב ש”ץ – נחבאה באמצע שנות התשעים עוד חנות תקליטים, בשם בית התקליט, שבה עבד אלי שרגורצקי. במשך תקופה מסויימת הושכרה הקומה העליונה של בית התקליט לבחור אנגלי שחי בארץ כמה שנים והיה חובב ג’אז (וחתולים) מושבע. בקומה הזאת, עם מסך קטיפה בצבע בורדו וסקסופון מוזהב ישן, אפשר היה למצוא תקליטי ג’אז. באמצע שנות התשעים עשתה גם “האוזן השלישית” ניסיון קצר למכור דיסקים בחנות שלה ברחוב עמק רפאים, אבל לאורך זמן זה לא החזיק מעמד. אילן לובטון, שעבד שם במהלך האפיזודה הקצרה הזאת, הוא היום מנהל מחלקת הוידיאו של “האוזן” בתל אביב.

 

אני מסתכלת על התמונה של יורם אליקים ובני טיפוחיו במוסף הזה של סופשבוע מ- 2.8.2002: אלון אבנת, שי יחזקאלי (שלפני כמה חודשים עזב לתל אביב ומכר את כל אוסף התקליטים שלו. שישה-שבעה מהתקליטים שלו מצאו אצלי בית, ואמרתי לו שיום אחד הוא יצטער על זה שהוא נפטר מהתקליטים שלו), סגול 59, האחים קיצ’לס המופלאים (ישי קיצ’לס כתב במשך שנים ביקורות קולנוע ב“כל העיר”) – יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים, פרוייקט הגומיה, אריאל קן (או שמא אריאל קליינר? אני כבר לא זוכרת), ניתאי שאני לא זוכרת את שם משפחתו, ליאור אשכנזי, אורי קריסטל שבזמן שהתמונה הזאת צולמה הוא עוד לא ידע את זה, אבל תוך כמה שנים הוא יקים עם חבר טוב את אוגנדה. השנה היא 2002, בעיר מתחילים להתפוצץ אוטובוסים, ונדמה שהפריחה המוזיקלית הקצרה שוב נגדעת באיבה. אולי. באמצע התקופה החשוכה הזאת, כשכל מי שעוד נשאר בעיר מתבצר בבית ומסרב לצאת החוצה, מתחיל ערן זקס לפרסם את “מסיבות בטחוניות” – בהתחלה כפנזין מודפס שמחולק בחנויות תקליטים, פאבים ובתי קפה, ומאוחר יותר כאתר באינטרנט. ערן עומד גם מאחורי כמה יוזמות והופעות בחאן ובזירה, שאז שכנה במבנה התעשייתי שבו שוכן גם בית הספר סם שפיגל.

 

בתחילת 2003 התחיל בחור צעיר בשם גדי ברינקר לערוך את אתר האינטרנט “השרת העיוור”. הפריחה של השרת בתקופה הזאת ליוותה גם את הפריחה של Fact. עד לפני זמן קצר ערך את השרת גם עמרי גרינברג, ששידר וערך גם ברדיו הר הצופים. את האנשים של רדיו הר צופים אפשר לשמוע מתקלטים בקביעות ב“סירה”.

 

רן אייזנשטדט, שעשה כאמור יחד עם יורם אליקים את “על אדמה מקולקלת” על הלהקות של פרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, עובד כיום על סרט תיעודי על “פאקט” של יורם אליקים. רן איזנשטדט הוא בוגר המגמה לאנימציה ומוזיקה דיגיטלית ב“מוסררה”. בראש המגמה הזאת עומד אורי דרומר, איש להקת “דורלקס סדלקס”. יחד עם רן למדו במוסררה גם אורי קריסטל ואיתמר וינר, שלפני שלוש שנים, בקיץ 2005, הקימו את “אוגנדה”. השם הזה עצמו הוא כמובן סמל לאלטרנטיבה, או לפחות האפשרות לדמיין אלטרנטיבה ותסריט חלופי אחר. למה שזה לא יהיה.

 

היום אוגנדה היא כבר לא היחידה. ביום שישי בצהריים אני עוברת גם ב“באסס”, שם מתקיים יריד קטן וצבעוני של בגדים ומוזיקה. אני פוגשת שם את פטר ו-MFM שלו, ואחר כך אני אראה אותו שוב באוגנדה.

 

אבל עדיין, מבחינות רבות ההצגה של התמונות ש“הוצלו מן התופת” באוגנדה היא לא רק טבעית, אלא גם סגירת מעגל. קו ישיר ורצף היסטורי מחבר בין פרגוד של סוף המאה והאלף הקודמים, ואוגנדה של תחילת המאה והאלף הנוכחיים. באחד הצילומים של להקת 3ח’B נראים חברי הלהקה מצולמים על רקע הקיר של פרגוד, עליו מודבק פוסטר שנושא את הכותרת “רוק בפרגוד: יום ב’, 5.9.88, 9:30 בערב: נסיעה מהירה אחורנית”. התערוכה הזאת היא אכן נסיעה מהירה אחורנית. באותיות קטנות יותר על אותו פוסטר נכתב: “בכורה מאוסף התקליטים של אוהד פישוף החל מ-9.9.88”. 

 

אני לא יודעת איך בדיוק התמונות האלה הוצלו מן התופת – יש לי ניחוש שבסיפור הזה מעורב בני אורן, הידוע גם בכינויו דאב-ני-מין מהלייבל “מקלטתקליטים”, ומי שעבד ב”כל העיר” ולמד יחד עם רן, אורי ואיתמר במוסררה. והניחוש שלי הוא שמה שעמד מאחורי הכליה שאיימה על התמונות הוא חיסולו של “כל העיר” כמקומון ירושלמי שפועל בירושלים, והמעבר שלו לקונגלומרט שוקן בתל אביב. אחרי הכל, שוקן הוא שעומד גם מאחורי “המקומון התל אביבי ‘הארץ'”, כמאמר יוסף כהן אחרי הבחירה השבוע בניר ברקת. וגם זו סגירת מעגל. או נקמה קטנה. או חתרנות גדולה. כי חתרנות ואלטרנטיבה תמיד היו לאורך השנים בירושלים בשפע. דברים תמיד קרו כאן, גם אם מתחת לפני השטח.

 

זו ההיסטוריה של ירושלים האלטרנטיבית, ובאופן פרטי, כל האנשים האלה הם יקירי העיר שלי.