ערב יום-הולדתי ה-32 / גרגורי קורסו
(פואמה איטית מלאת מחשבות וספונטניות)
אני בן 32 שנים
לבסוף אני נראה בגילי, אם לא יותר.
האם אלו פנים טובות שאינן כבר פני נער?
הם נראים שמנים יותר. ושערותיי,
חדלו להסתלסל. האם אפי גדול?
השפתיים נותרו.
והעיניים, אה העיניים משתפרות כל הזמן.
32 ואין אישה, אין תינוק; לא מכאובי תינוק,
אבל יש המון זמן.
כבר איני נוהג בטיפשות.
ולכן עלי לשמוע מאלו הנקראים ידידים:
“השתנית. היית כה מטורף כה גדול”.
כשאני מרצין הם אינם מרגישים איתי בנוח.
שילכו לאולם-הנגינה של רדיו-סיטי.
32; ראיתי את כל אירופה, פגשתי במיליונים של אנשים;
הייתי גדול עבור כמה, איום לאחרים.
אני נזכר בשנתי ה-31 כשצעקתי:
“לחשוב שעליי להמשיך עוד 31 שנים!”
איני חש באותו אופן ביום-ההולדת הזה.
אני מרגיש שברצוני להחכים עם שיער לבן בספריה גבוהה
בכסא עמוק ליד האח.
עוד שנה שלא גנבתי בה כלום!
כבר 8 שנים שלא גנבתי דבר!
חדלתי לגנוב!
אך לעיתים אני משקר,
חסר בושה עדיין ובכל זאת מתבייש כשזה בא
לשנורר כסף.
בן 32 שנים וארבעה ספרי-שירה קשים מצחיקים
אמיתיים עצובים רעים נהדרים
העולם חייב לי מיליון דולר.
אני חושב שהיו לי 32 שנים די מוזרות.
זה לא היה בידי, כלום מזה.
לא ברירה של שתי דרכים; לו היו,
אין לי ספק שהייתי בוחר בשתיהן.
אני אוהב לחשוב שבגלל המזל אני מצלצל בפעמון.
המפתח, אולי בהצהרתי הבלתי מבויישת:
“אני דוגמא טובה שקיים דבר הנקרא נשמה.”
אני אוהב שירה הרי היא הופכת אותי לאהוב
ומציגה לי את החיים.
ומכל הבעירות המתות בי,
ישנה אחת הבוערת כמו השמש;
יכול להיות שזה אינו מאיר את חיי האישיים,
התאגדותי עם אנשים,
או התנהגותי לחברה,
אבל זה אומר שלנשמתי יש צל.
(תרגום: דן עומר. מתוך “נהמה: שירה ביטניקית אמריקנית”. הוצאת י. מרכוס, ירושלים 1967)
מ”ם, השיר הזה הוא בשבילך.