טירוף

אחרי קרוב לעשרים שנה של אִמהוּת אפשר היה לחשוב שתהיה לי איזו תובנה-ורבע לגבי אִמהוּת וגידול ילדים, אבל האמת היא שאין לי כלום. כשזה מגיע לזה, אני מרגישה שאני נאלמת דום. כל מה שאני יכולה פחות או יותר לומר הוא שיש את השאלונים האלה שיש בהם את השאלה “מה הדבר המטורף ביותר שעשית בימי חייך”? אז התשובה שלי, בלי למצמץ בכלל ובלי לחשוב לרגע, היא “לגדל ילד”. אין שומדבר שמתחיל אפילו להתקרב לזה מבחינת העוצמה והגודל והמורכבות של העניין. וטוב, אני מניחה שצריך להביא בחשבון את העובדה שאל”ף, הייתי ראש בית-אם יחיד; ובי”ת, שעומר לא היה ממש ילד קל לגידול.

האם אני צריכה להגיד שאין שום דבר בעולם שמתקרב בכלל לעוצמת האהבה שלי לעומר? העניין המוזר עם האִמהוּת, לפחות אצלי, זה שהיא בכלל לא קשורה לאהבה. אחד הדברים שיצא לי להגיד לפני כמה שנים לאחי, ועד היום אני חושבת שזו הגדרה מאוד מדויקת של התחושות שלי, זה שאני אוהבת את עומר אהבת נפש, ברמה שאי אפשר לתאר בכלל, אבל אני שונאת להיות אמא. וזה נכון. אני לא ממש אוהבת את התפקיד הזה. אני לא אוהבת את התדמית המטפחת והמזינה (אני שונאת לבשל ולאפות), אני בטח לא סובלת את הפן של הרס”ר משמעת, ואין לי דבר וחצי דבר עם מה שאני קוראת לו ה”אמאפיה” (המאפיה של האמהות, בכל מיני בלוגים ופורומים) – כלומר, האמהות ממשפחת האבא-אמא-שלושה ילדים-בית בפרברים עם גינה וכלב. הייתי צריכה למצוא – ואני עדיין מחפשת – את האִמהוּת שמתאימה לי. בלי לוותר על עצמי ומי שאני, שזה בכלל עניין רצוף מהמורות ותיסכולים שאני בכלל עוד לא רואה לו סוף.  

בקשר לזה שזה לא קשור בכלל, או לפחות לא תמיד, לאהבה, אני יכולה רק להגיד שבשנים הכי קשות של עומר ושלי, בגיל ההתבגרות הידוע-לשמצה שלו, אני באמת לא יודעת כמה ממש “אהבתי” אותו – אהבה במובן הכי פשוט ושגור ומקובל שיש. אבל אלה השנים שהיום אני יודעת שבהן עשיתי הכי הרבה שאפשר בשבילו. לעזאזל: הכי הרבה שאדם אחד יכול לעשות בשביל אדם אחר, לא משנה דרגת הקירבה ביניהם. היום אני יודעת שהלכתי את המרחק הארוך ביותר, בדרך הקשה ביותר, ולא ידעתי איך הדרך הזאת תיגמר ומה יהיה שם בסופה, כי אף אחד לא היה יכול להבטיח לי כלום. אבל עשיתי את זה מתוך ידיעה אחת בלבד: הידיעה שזו החובה המוסרית הכי בסיסית והכי גדולה שלי ופשוט אין לי שום ברירה אחרת אם אני רוצה להמשיך לראות בעצמי אדם מוסרי.

הדבר היחידי הנוסף שאולי יש לי להגיד על אִמהוּת זה שתמיד הרגיש לי מוזר כשמישהו אמר לי “את אמא נהדרת”. אף פעם לא התחברתי לזה בכלל. לא בגלל שחשבתי שאני אמא גרועה או בגלל שקשה לי לקבל מחמאות, אלא בגלל שאני לא חושבת שאחרים יכולים לדעת איזה הורה אתה (חוץ ממקרים קיצוניים שקשורים למצבי סיכון, וגם עליהם אפשר לנהל דיונים מפה ועד מחרתיים). יש רק אדם אחד שיכול לקבוע אם אני אמא טובה או לא, וזה עומר. במחשבה שנייה, אולי יש שני אנשים שיכולים לדעת אם אני אמא טובה או לא, ואלה אני ועומר. וגם זה עניין שנתון  לשינויים בין תקופות ובין שנינו.