הפיחות הגדול / נתן וסרמן
כמו קים פילבי במוסקבה, המורה שלי לחיתית
נעלמה יום אחד בפריז. נסעה להשתלמות ולא שבה.
נטשה את המיתולוגיה החיתית והחלה לתרגם
שירה רוסית לשירות השידור הצרפתי.
זכתה בפרסים ספרותיים, זכתה בשנאת פטרוניה,
זכתה באובדן שמה. זכתה בהגירה נוספת, כמו
בכרטיס הגרלה. האמנו לה, אמר האחד, לא
השיבה טובה תחת טובה, רמז השני. אובדן גדול,
אמר השלישי, אבל צפוי, הוסיף בלחישה.
לו יכלו היו שולחים להתנקש בחייה החדשים,
גוררים אותה בשערה השחור היהודי כל כך,
מתחנת המטרו אל משרדה הזוויתי באוניברסיטה,
מושיבים אותה מתנשמת לשעת הקבלה,
מאלצים אותה ללמד לנצח חיתית למתחילים,
או לחלופין, מבוא לבלשנות הודו-אירופית.
אבל היא מכרה את דירתה הישנה לפני הנסיעה,
ולמחרת אבדה לה מחצית תמורתה בפיחות הגדול,
שכולם ידעו שיגיע, רק לא היא. בעלה הצייר (הראשון? השני?)
העדיף את צבעי המים בפריז, והחתול
הענק הכתום שלהם סבל מן החום הלבן שנשפך
בנקמנות מארמון הנציב, הר העצה הרעה.
לא הייתי מאוהב בה, אבל חברי, שכנראה
הייתי מאוהב בו, היה מאוהב בה עד טירוף,
וכך לא ידענו את נפשנו. למדתי צרפתית,
התחלתי דוקטורט, גיליתי שאין לבטוח
בשורות האלים חובשי המגבעות הגבוהות
מאסיה הקטנה, ניירות הסטנסיל המחוספסים
התחלפו בנייר איי-ארבע מבריק. התחתנתי.