אני לא יודעת אם המלחמה הזאת אכן כבר הסתיימה, אבל כרגע מסתמן שהספר הטוב ביותר שקראתי במהלכה הוא “כוכב רחוק“ של רוברטו בולניו. למרות שהוא מתרחש כביכול בפלנטה רחוקה – צ’ילה תחת שלטון החונטה הצבאית של הגנרל פינושה בשנות ה-70 של המאה הקודמת – הוא הצליח להגיד לי כמה דברים על החיים שלנו כאן היום. למעשה, זו בדיוק הסיבה שקראתי אותו. כי כבר בעמוד השני, כשהמספר חוזר לימים ההם, הוא כותב שאלה הימים שבהם צ’ילה נעה “בין בית המשוגעים לייאוש”. בין בית המשוגעים לייאוש נשמע לי כמו תיאור מדויק של החיים כאן בזמן האחרון.
במרכזו של “כוכב רחוק” עומדת דמותו החידתית של קרלוס וידר, שמתגלגל בשמות בדויים ובדמויות שונות, ותחת מעטה הטישטוש הזה אחראי לשורה של רציחות שהן חלק ממשטר האימים של הגנרל פינושה (כנראה; מה שמעניין בסיפור הוא שהדבר הזה לא ממש מוכח). אני יכולה רק להניח שקרלוס וידר, על קסמו האפל והמושך-מרתיע, נוצק במידה לא מועטה בדמותו של פינושה. וידר הוא טייס, אבל יש לו גם יומרות אמנותיות כצלם (פורנוגרפי), אמן קונספטואלי ומשורר. הוא מבקש לייסד שירה חדשה ש”ייצרו הלא-משוררים ויקראו הלא-קוראים”. הוא כותב שירים בעשן הלבן הנפלט מסילונו של מטוס מסרשמיט 108 של הלופטוואפה מודל 1940, ובהם שורות כמו “המוות הוא ידידות/המוות הוא צ’ילה/המוות הוא אחריות/המוות הוא אהבה/המוות הוא צמיחה/המוות הוא אחווה/המוות הוא ניקיון/המוות הוא לבי”, וכיוצא באלה אפוריזמים ריקים.
אני חושבת שהחשבון הנוקב ביותר שבולניו מבקש לנהל עם המשטר הפשיסטי הרצחני של פינושה והחונטה שלו הוא חשבון שהוא עורך כסופר: על זה שכמו כל שלטון פשיסטי וטוטליטרי, שלטון האימים ההוא אז בצ’ילה לא מסתפק רק בזוועות שהוא מחולל, אלא שכמו כדי להוסיף עוד זוועה על פשע, הוא מבקש לשוות להם נופך “אמנותי”. זו לא רק האסתטיקה של קיטש ומוות, אלא הרצון להפוך את המוות, את הרציחות, את העינויים, למשהו שהוא מעין אמנות קונספטואלית. והרעיון הזה הוא כל כך מפלצתי וכל כך מבחיל, שהוא מעורר – ובצדק – את זעמו של בולניו. הוא כמו מבקש לומר, אתם יכולים להרוג, לענות, להעלים ולמחוק אנשים מעל פני האדמה, אבל תסירו את הידיים המגואלות בדם שלכם מהאמנות בכלל, ומשירה בפרט. לא יכול להיות שמישהו כמו קרלוס וידר יישא בתואר “משורר” או “אמן” ויימנה כאחד משורת משוררים צ’יליאניים ודרום ומרכז אמריקאיים שבולניו מציין את שמם ופועלם ברשימות ארוכות לאורך הספר. וזה לא בגלל שהוא סתם משורר גרוע, אלא בגלל שהוא מבקש בכלל להיכלל תחת הקטגוריה של שירה או אמנות. קרלוס וידר לא יכול להיחשב משורר בגלל שהוא רוצח מפלצתי, נקודה. והנקודה הזאת היא שמזעזעת כל כך בעיניו של בולניו. מכאן עולה מאליה, אני חושבת, התפיסה שאמנות אמיתית היא לעולם עניין אתי, ולא רק אסתטי. גם אם – ואולי דווקא כאשר – היא לאו דווקא “מגוייסת” או “פוליטית” באופן ישיר, נקודתי ומיידי. התפקיד האתי שלה הוא הרבה יותר עמוק וסובטילי ונמדד לאורך זמן.
חוץ מזה בולניו הוא גם אמן ביצירת אווירה של אימה ושל תלישות (המספר הוא גולה שנעקר מצ’ילה והיגר לספרד לאחר שהשתחרר מהכלא בעקבות ההפיכה הצבאית), דווקא באמצעות הכתיבה הלאקונית שלו – כל הספר כולו לא מחזיק יותר מ-167 עמודים, ועוד בפורמט הקטן של ספרי הכיס של ספריה לעם של “עם עובד”. וכרגיל, התרגום מספרדית של טל ניצן הוא ללא רבב.
עוד בסביבה:
נתן אנגלנדר – “המשרד למקרים מיוחדים” (מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כתר/מטר)
אנטוניו מוניוס מולינה – “החורף בליסבון” (מספרדית: טל ניצן, הוצאת עם עובד)
פול אוסטר – “איש בחושך” (מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)
ועכשיו אני מתחילה לקרוא את “המחוננים” של אסף צפור (מי שכתב את התסריט לסדרת הטלוויזיה “הבורגנים”).
היי נון
לטעמי פועלו המרשים יותר של צפור הוא החמישיה הקאמרית, עם הזמן המערכונים ההם תופסים מימדים של קלאסיקה אמיתית ומאפילים על הסאטירה שנעשית כיום. עוצמת ההאפלה הזאת לטעמי לא קיימת בבורגנים כלל. בכל מקרה, קריאה נעימה
היי ענת. מכיוון שאני לא צופה בטלוויזיה, אני לא מכירה את החמישיה הקאמרית, וכמו הרבה סדרות ותכניות אחרות היא בגדר שמועה רחוקה בשבילי. דווקא מהבורגנים יצא לי בתוקף כל מיני נסיבות לראות כמה פרקים בזמנו, כך שזו ההיכרות הקודמת היחידה שלי עם אסף צפור. אבל תודה על התוספת המחכימה וההמלצה, וכרגע אני בהחלט נהנית מהספר.