מסעותיי עם השמאל

אני מנסה להיזכר בכמה מערכות בחירות כבר הצבעתי, ואיך הן משקפות את מערכת היחסים שלי עם השמאל הישראלי. בפעם הראשונה שהצבעתי השנה היתה 1981 ואני הייתי בת 19. הכור בעירק הופצץ וכבר אז תיעבתי דמגוגיה מתלהמת ולא סבלתי את מנחם בגין. הייתי אז בצבא ואני זוכרת שבכל המסעות שלנו ברחבי הארץ אפשר היה לראות שלטי בחירות גדולים מתבדרים ברוח במרחבים הפתוחים. אני חושבת שזה אולי זיכרון הבחירות הראשון שיש לי, השלטים האלה, באמצע שומקום, בצפון ובדרום. הצבעתי מערך – נדמה לי שכך קראו אז למפלגת העבודה. מי זוכר.

ב-1984, בעיצומם של הימים הסוערים והשסועים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, כבר הצבעתי רצ. המשכתי להצביע רצ, שהפכה מתישהו לאורך הדרך למרצ, גם ב-1988, 1992, 1996 ו-1999. ב-2003 כבר הצבעתי לחד”ש, בעיקר מפני שאהבתי את הפעילות הפרלמנטרית של תמר גוז’נסקי, ומפני שהרעיון של שתי מדינות לשני עמים נשמע לי נכון. היום אני כבר לא בטוחה שהרעיון הזה עדיין ישים. אני לא בטוחה שלא פיספסנו את חלון ההזדמנויות הזה. ב-2006 חזרתי להצביע למפלגת העבודה, מפני שבאמת ובתמים האמנתי במועמדותו של עמיר פרץ. אהבתי את הרעיון של מועמד מזרחי, שנולד במרוקו, גדל במעברה במבשרת, והשתקע בשדרות. אני מאמינה גדולה בביטוי ה(כל כך) אמריקאי, אתה צריך לשים את הרגליים שלך איפה שהפה שלך. כמי שיש לה אמפתיה גדולה מאוד למאבק המזרחי בארץ, לא יכולתי שלא להצביע עבור עמיר פרץ ברגע האמת. ועד היום אני חושבת שבמידה רבה עמיר פרץ הוא דמות טרגית, מפני שככל דמות טרגית הוא הביא על עצמו את הכישלון שלו מתוך ההיבריס שלו. ואת ההיבריס שלו, האנושי כל כך, קל לי מאוד להבין.

בבחירות האלה אני אצביע למרצ. אין לי שום בעיה עם מה שנתפס בעיני כמה מאבירי השמאל הטהרני כאמביוולנטיות וכעמדה ההססנית של מרצ כלפי המלחמה בעזה. מה לי כי אלין על ההיסוס והאמביוולנטיות של מר”צ כלפי המלחמה, כשהן משקפות בדיוק את ההיסוס והאמביוולנטיות שלי?

מתישהו בלילה שבין רביעי לחמישי בשבוע שעבר רוססה כתובת גרפיטי כחולה וגדולה בסמוך ל”בין עזה לברלין”, החומוסיה השכונתית שבתפר הרחובות עזה והרב ברלין. הכתובת רוססה שלוש פעמים – פעמיים על דפנות תחנת האוטובוס ופעם על הקיר הלבן הסמוך לחומוסיה. הכתובת זעקה “בין עזה להאג”, ולידה צויירו מאזניים. הגרפיטי הזה כיווץ לי את הלב. הוא כיווץ לי את הלב עוד יותר כשעברתי לידו במכונית יחד עם עומר ביום למחרת, וראיתי את העננה שחלפה בעיניו כשהוא ראה אותה. הוא כיווץ לי את הלב פעמיים ביום כל יום, כשהלכתי לעבודה וחזרתי ממנה הביתה, עד שהיא נמחקה השבוע ביום שני, גם מהקיר וגם מתחנת האוטובוס. העניין הוא שמצד אחד, אני חובבת גדולה מאוד של כתובות גרפיטי. כמו פליירים ומודעות, אני חושבת שהם חלק בלתי נפרד וחשוב מהחיים בעיר, בעיקר במרכז העיר. אני אף פעם לא רואה בהם לכלוך. אחד המקומות האהובים עליי ביותר הוא בית הקפה נוקטורנו במעלה רחוב בצלאל – יותר מאשר בגלל בית הקפה עצמו, בגלל סביבתו המרוססת גרפיטי למכביר. זה הופך את המקום ליצירתי ותוסס ומלא חיים. כך שחלק מסוים ממני הצטער לראות את הגרפיטי הזה שבין עזה לברלין, בין עזה להאג, נמחק. זה היה אכזרי כמעט כמו לראות הסרה של כתובת קעקע. מצד שני, הכתובת עצמה היתה אכזרית בברוטליות שלה. היא היתה באמת כמו כתובת קעקע: כתובת קעקע של אשמה ובושה. מהבחינה הזו היא השיגה בדיוק את מטרתה ואת מטרתו של מי שריסס אותה, שרצה להטיח את מה שהוא תפס כאמת בפרצופם של העוברים והשבים.

מה שכיווץ לי את הלב בכתובת הזאת היה שני דברים. הראשון הוא ההתרסה שלה נגד השם של החומוסיה הקטנה והותיקה, שהוא מקסים בעיניי בנאיביות ובתמימות שלו ובמשאלת הלב הכמוסה שהוא מבטא. הדבר השני, והעמוק יותר, הוא מה שמשתמע ממנה כלפי החיילים הישראלים כפושעי מלחמה. לא מעט פעמים בשבועות האחרונים יצא לי לתהות ביני לבין עצמי אם היתה לי עמדה רגשית נחרצת יותר כנגד המלחמה בעזה אלמלא היא תפסה אותי כשאני אם לחייל, ועוד חייל שנטל בה חלק. כי העניין אצלי – וזה תמיד היה ככה – שהנאמנות והמחוייבות שלי לעומר קודמות לכל. הן באות לפני כל מחוייבות ונאמנות לכל ערך אחר. היחסים שלי עם עומר עומדים מעל לכל. אם לנסח את זה בצורה הבוטה ביותר, עומר יכול להיות רוצח, אנס, נרקומן, גנב ופושע, ועדיין זה לא ישבור את הקשר שלי איתו. זה ישבור לי את הלב, אבל זה סיפור אחר.

אני מתעכבת על הגרפיטי הזה, שלא שרד יותר מארבעה ימים, מפני שהאמביוולנטיות שלי כלפיו היא גם האמביוולנטיות שלי כלפי המלחמה בעזה. יש לי הרבה דברים להגיד על הצביעות, ההתלהמות, ההיסטריה, הפאניקה, אובדן העשתונות והבולשביזם של השמאל הטהרני. אבל מכיוון שאני יודעת שההוויה קובעת את התודעה, ושהעובדה שאני אם לחייל קובעת הפעם את העמדה הפוליטית שלי, ושבנסיבות ובזמנים אחרים אולי גם לי היה קל יותר לראות את הדברים בצבעים ברורים ונחרצים יותר – אני מעדיפה לשתוק. לכל החומלים המקצועיים שמדברים איתי על חמלה, אני יכולה רק לומר שלפעמים אקט החמלה הטוב ביותר, במיוחד כשאתה לא בטוח שאתה לגמרי מבין עד הסוף את המושג חמלה (אני מתכוונת בזה לעצמי, שלא יהיה ספק), הוא פשוט לשתוק.

אם לחזור לעניין הבחירות המתקרבות והאופציות העומדות בפני מצביע שמאל מסורתי כמוני, אז האופציה של מפלגת העבודה במצבה כיום והבדיחה ההו-כה-לב-תל-אביבית שהיא תי”מ הן לא אופציות בשבילי. לא בימים כתיקונם, לא כל שכן בזמנים מורכבים וקשים כמו הימים האלה. אין שום סיכוי שאני אצביע הפעם חד”ש, גם בגלל שגם היא נהפכה לטרנד בלב תל אביב ובלב הבלוגוספירה וזה כשלעצמו דוחה אותי, וגם, ובעיקר, מפני שזו תהיה בשבילי בגידה בעומר. הייתי יכולה להכביר מילים על האג’נדה הסוציאל-דמוקרטית של מרצ והאופן שבו היא מייצגת הרבה דברים שאני מאמינה בהם, אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שזה בכלל לא העניין. הצבעות פוליטיות הן לעולם עניין רגשי.