לחזור מיום מלא סטרס ולחץ וללכת לשיעור יוגה בשמונה בערב. רק כשאני מתיישבת על המזרון אני מגלה כמה מתח אצור אצלי בשכמות, בבסיס העורף, בגב התחתון. כמה אני בטח אפורה וירוקה משממת אורות ניאון וריצוד מסכי מחשב לאורך כל היום. מאוכל חטוף מדי ושתיית מים מועטה מדי. מחוסר תשומת לב לגוף, לנשמה, לנשימה. קודם כל אני משחררת הכל – את רגשות האשמה, את התסכול, את העייפות. כמו הרבה דברים טובים אחרים – מוזיקה וספרים, למשל – יוגה נותנת לי מה שאני צריכה עוד לפני שאני מבינה שזה באמת מה שאני צריכה. עוד לפני שהבנתי שאני זקוקה היום לתרגול גופני מרוכז כדי לשחרר כל מה שתפוס ודואב, אני כבר באמצע התרגיל הפיזי המאתגר השלישי ברציפות לתוך השיעור. כמו נהר שאי אפשר לטבול בו פעמיים, כל שיעור יוגה הוא משהו אחר. גם כאשר מדובר באותו רצף של תרגילים, ועל אחת כמה וכמה כשהתרגילים משתנים. יש שיעורים שבהם קושי גופני מעורר בי כמעט מייד משטמה, טינה ועוינות. זה בסדר, טוב להתמודד גם עם זה. היום הקושי הגופני מעורר בי שמחה. שמחה על היותי גוף. על הגילוי המחודש שלו. על יכולת התיקון והשיקום שלו. אני אוהבת את הגוף הזה. האסכולה שאני מתרגלת נמצאת בצד הרך והמדיטטיבי יותר מבין סגנונות היוגה, אבל גם לה יש כמובן את הפן הגופני שלה. כל תרגיל פיזי הוא גם תרגול מדיטטיבי – תירגול בהקשבה מדוקדקת מאוד לגוף, איזון של כל התחושות, דיוק בנשימה. רק לכאורה זה נראה מבחוץ כעניין דומם. למי שמתבונן פנימה נגלות אינספור תחושות. כשיש קושי פיזי יש ניסיון לאזן את כל קשת התחושות – הפיזיות והמנטליות – שהקושי הזה מעורר. רק לכאורה זה נראה מבחוץ כעניין דומם – זה עניין דינמי לגמרי. בפנים הכל נמצא בתנועה מתמדת. אין באמת משהו דומם כשמדובר בגוף חי. הכל זורם. כל הזמן. כמו הנהר שאי אפשר לטבול בו פעמיים. מעניין שלא היוונים העתיקים המציאו את היוגה. בסיום כל שיעור יש לנו טקס תה. אנחנו יושבים במעגל ושותים תה ומכרסמים משהו ומדברים וצוחקים ומקשקשים על שטויות. טל חזרה מאנגליה, עליזה חזרה מניו יורק. זו תחושה אינטימית של קבוצה. האסכולה שאני מתרגלת מאמינה מאוד בחיבור לכל מה שהוא קרקעי וגשמי ופיזי. אין בה באמת הפרדה בין הגוף והנפש. אלה שניים שהם אחד. אני יכולה להגיד את זה לעצמי מעכשיו עד מחרתיים, אבל רק כשאני מתרגלת אני תופסת את זה באופן מיידי, בלתי אמצעי ואינטואיטיבי באמת.