ירח כחול וזגוגיות

מ”ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ”ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו”ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ”ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ”ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג’ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ”ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש”ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח’ שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ”ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב”ילקוט” את פאלקונר של ג’ון צ’יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ’יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ’יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את “פאלקונר” – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ’ בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג’ של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב”בית הלל”, חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

“ספיר” היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ”ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג’ורג’ 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ”ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.