לפעמים, כשמדייקים ברצונות, מקבלים תשובה מדוייקת מהיקום. בדיוק כשגמרתי לכתוב אתמול בערב על החלום שהופיעה בו בעקיפין האסקר דו, התחיל לרדת גשם. מה שאיפשר לי לשים שוב, אחרי הרבה מאוד זמן, את Black Sheets of Rain של בוב מולד. אלה מסכים כבדים של גיטרות צפופות, קיר סאונד אימתני של פידבק ודיסטורשן אבל – וזה אבל ענקי, שעושה את כל ההבדל – גם מלודי מאוד. הלכתי לישון עם זה אתמול בערב וקמתי עם זה הבוקר. יחד עם יריעות הגשם. נזכרתי שפעם היתה לי רשימה של חמשת אלוהי הגיטרות החביבים עליי בכל הזמנים. ואלה שמות, לא לפי סדר ובלי שום דירוג: ג’ימי הנדריקס, ניל יאנג, בוב מולד, קורט קוביין, דייב נבארו. ותודה גם לתומס אדיסון, שפיתח ושיכלל את השפופרת החשמלית, שמאפשרת לנו להגביר את הווליום ל-11.
4 תגובות בנושא “חשמל באוויר”
סגור לתגובות.
גיטרות וירטואוזיות די מאוסות בעיני, אבל גם כחובבת פופ בסיסי תמיד שמחתי בהתעלות הגלומה באילבן המיתולוגי של ספיינל טאפ.
אה, אבל אני אוהבת את החמישה האלה דווקא בגלל שהם לאו דווקא וירטואוזים מבחינה טכנית (או.קיי, חוץ מהנדריקס). יש וירטואוזים גדולים מהם שאני לא סובלת. אני אוהבת אותם בגלל שהם – אם לשאול ביטוי מעולם הספורט – שחקני נשמה. הם מביאים כל כך הרבה נשמה לנגינה שלהם, הרבה מעבר לטכניקה. גם במקרה של הנדריקס, אני אוהבת את הנשמה והבלוז שלו, לא את הטכניקה הוירטואוזית.
וספיינל טאפ זה לא משהו שאפשר בכלל לעמוד בפניו:) מילון הקלישאות השלם לכל חובב רוק.
אני אינני מבין גדול במוסיקה, אבל הנגיעות האלה בגיטרה שעושה מרק נופלר ממש עושות לי את זה (אבל משום מה לא לחבריי).
חוצמזה, יצא לך לבקר ביריד הספרים הבינלאומי?
הייתי שם ביום שלישי בשביל לשוטט, וחוץ מתנ”ך+הברית החדשה שדחפה לי איזה מיסיונרית בביתן של ארה”ב לא יצא לי משהו מיוחד.
אם זה מנחם אותך, חברתי קרן סיפרה לי שהיא קיבלה במתנה קוראן בדוכן המוסלמי ההודי:) אני לעומת זאת קיבלתי בחינם את יומן 2009 של מורקמי – כך שזה כנראה עניין של מזל:)