היום שבו עומר התגייס לפני שנה היה יום זוהר ממש – שמיים בצבע תכלת עמוק, אוויר מלא ריחות פריחה, שמש מלטפת וחמימה, כל העצים והשיחים במיליון גוונים של ירוק, מרצדים ובוהקים באור. אביב. זה היה יום לפני פורים, אז אחרי שליוויתי אותו לנקודת המפגש ואחרי שסיימתי לעבוד, הלכתי וקניתי סלסלה גדולה והמון אוזני המן, ולקחתי את המשלוח מנות הזה לבית הספר שלו – בית הספר שבו הוא למד בשביעית ובשמינית, ושבמידה רבה הציל אותו (ואותי). הם נורא התרגשו, וגם אני. וכשהלכתי משם ברגל הביתה, ברחוב אבן עזרא, נשמתי עמוק את כל היופי המנחם הזה והתחלתי לבכות. עד היום כשאני עוברת ברחוב אבן עזרא אני נזכרת בזה ומתחילה לחייך. הבכי הזה היה בכי של המון רגשות שצפו ועלו, פקעת של רגשות מתנגשים וסותרים, אבל בעיקר זה היה בכי של שמחה. ארבע השנים האחרונות שעברו עלינו ביחד עברו לי בראש, עם כל הקושי העצום שלהם, עם כל הכאב וגם הנחמה, עם הקירבה שלהן ללב הפועם, הפגיע, החשוף, של החיים. ולרגע זוהר ובוהק אחד הרגשתי שכל היקום עבר דרכי ושאני עברתי דרך היקום, ולרגע זוהר ובוהק אחד אני והיקום היינו אחד. זה היה רגע של אושר. בגלל זה התחלתי לבכות. לא בגלל שעומר התגייס. עברנו מסע כל כך מפרך והגענו לנקודת הסיום שלו. היו רגעים בדרך שלא חשבתי שכך זה יסתיים. ברגעים שבהם שיחררתי אותו מחדרי מעצר ומחדרי מיון – יותר פעמים ממה שאני רוצה או יכולה לספור או לזכור – חשבתי שזה ייגמר לגמרי אחרת. לא יכולתי להרשות לעצמי אז להתפרק או להפסיק לתפקד, אז פשוט המשכתי ללכת. וכשעומר נתן לי נשאתי אותו איתי, וכשהוא לא נתן לי לא היתה לי ברירה אלא לראות אותו עושה את המסע שלו לבד. לפני כמה זמן הוא אמר לי שטיפלתי בו כל כך טוב, כמו אמא זאבה. זה גרם לי לחוש גאווה גדולה. הרבה יותר מלהיות אמא אווזה. זה לא היה בגלל שהגנתי עליו כמו זאבה, כי עומר בארבע השנים האלה לא היה מישהו שאפשר היה להגן עליו – הוא נשך ונבח והתפרע כמו גור זאבים פצוע או כמו אווז בר זועם. אפשר היה רק לתת לו לעבור את זה ולנסות לצמצם את כל הנזקים והפגיעות – זה היה יותר העניין של דאגה שקטה ועקבית ומתמשכת מתוך אחריות ואהבה ומסירות. קצת כמו הסיפור המיתולוגי על הזאבה שהזינה את רמוס ורומולוס שייסדו את רומא. וטוב, גם העניין הזה שאני זאבה בודדה. וזה בסדר. בסופן של תשע-עשרה שנים שגדלנו ביחד ואהבנו ושנאנו והפכנו קצת לשני אלופי עולם בתלות יתר, בא הצבא והפריד אותנו בבת אחת, כמו שתולשים פלסטר מעל העור. וגם זה בסדר. אנחנו צרופים באש, עומר ואני. בעיניי הוא יכול ללכת על מים, ולפני כמה שבועות הוא תפס אותי בבית ואמר, אני אוהב אותך פשוט בתור בנאדם.
8 תגובות בנושא “ספירת העומר”
סגור לתגובות.
פוסט כל כך יפה ומרגש, נון.
תודה משה. גם הפוסט הנוכחי בבלוג שלך ריגש אותי, כי הוא כל כך מדויק. מכאיב, אבל מדויק. אז תודה גם על זה.
ממש יפה ומרגש.
מרץ 08 כבוד!
אני צריך להספיק עכשיו שני אירועים ירושלמיים, גם את הפסטיבל הזה של האוכל בשוק וגם את המשחק הקריטי של בית”ר בנתניה…
(צרות די טובות אני חייב להודות…)
לא הלך לנו משהו אתמול, לא? אבל אני מקווה שיש עוד סיכוי עד סוף העונה… חוץ מזה אפשר תמיד להתנחם בניצחון משבוע שעבר על יריבתנו-שאין-להזכיר-את-שמה 🙂
עוד מוקדם להספיד את העונה, ישנן עוד 27 נקודות בקופה והכל אפשרי, אבל בכל מקרה, העונה הזאת מהנה הרבה יותר משתי עונות האליפות האחרונות שהיו באדיבות ארקדי גיידמאק.
משום מה כשאנחנו מנצחים את הפועל ת”א אני כן מזכיר את שמם (נדיבות של מנצחים כנראה…)
בשוק היה תענוג, ואחרי ההפסד (אותו ראיתי בבית של חבר בנחלאות) עליתי חזרה והייתה שם אחלה מסיבה…
בשוק היה מאוד שמח. צפוף נורא, אבל שמח. באתי מוקדם והלכתי מוקדם (כי הייתי עייפה) אבל כשעזבתי אנשים כבר רקדו על הבאסטות כשמארש דונדורמה ניגנו בשוק הפתוח. מה הפסדתי אחר-כך? ספר, ספר…
אז מסתבר שעזבנו פלוס מינוס באותו זמן (כשאני יצאתי הם הפסיקו לנגן פתאום ואיזה אחת על איזה באסטה צעקה “למה בכל הופעה אתם מפסיקים באמצע?!”).
אחרי המשחק, כשחזרתי לשוק (היה זה בסביבות 11) כבר היה פחות עמוס אבל עדיין ממש מלא, ואנשים עדיין רקדו על הבאסטות (אבל בשוק הסגור) לצלילי מוסיקה.
אני מיציתי (מקווה שכך כותבים את זה) אחרי 20 דקות וירדתי העירה עם חברי כדי לשתות איזה בירה.
חברי אפילו העלה קונספירציה שהסטודנטים ה”אשכנזים” אירגנו לעצמם בשקט מסיבה בזמן שהערסים רואים את המשחק של בית”ר, אבל זה היה בצחוק…
זהו, מצטער שאין לי יותר מדי מה לספר, אני רק יכול לומר שהיה די סבבה (גם לפני שהלכתי וגם אחרי שבאתי) ואני מאמין שלאור ההצלחה שהייתה הפסטיבל הזה יחזור לבקר אותנו בעתיד הנראה לעין…
אני גם מאמינה שיהיה לזה המשך, אני רק מקווה שהם יפיקו לקחים וקצת ישנו את הפרישה של הדוכנים. אני לא חושבת שיש הצדקה לרכז את דוכני האוכל בחצי מהשוק הסגור בלבד ואז לסגור אותו כמו מכלאה ובכל פעם להכניס אנשים טיפין טיפין. לי זה נתן הרגשה ממש לא נעימה ולכן יצאתי משם מהר לשוק הפתוח. עם כמויות המאבטחים שהיו שם היה אפשר בקלות לפרוש את הדוכנים גם לכל אורך השוק הסגור, גם לכל אורך השוק הפתוח, גם בחלקים המקשרים ביניהם, ושכולם יסתובבו בחופשיות בין כל הדוכנים כל הזמן. זה גם היה מוריד מהצפיפות וגם עושה את זה יותר נעים. אבל בסך הכל היה סבבה, כן.