פריחה מקומית

לפני מיליון וחצי שנה ראיתי סרט של אלן רודולף שנקרא בתרגום לעברית “אהבה במעקב” (Love at Large, במקור). אחד הדברים שנחקקו לי ממנו בזיכרון זה משהו שמישהו שם אומר למישהי, על זה שסימן ההיכר של האוהב זה שהוא מחכה. תמיד מחכה. יש יותר מדמות אחת שמחכה בספר “זה שמחכה“ של יותם טולוב, והן מחכות לדברים שונים, באופנים שונים, בגלל אהבות שונות, ולא תמיד הציפייה מסתיימת בטוב.

אבל זה לא (רק) ספר עצוב. הוא גם מצחיק, ורגיש מאוד, וחכם מאוד, ובעיקר מחובר מאוד לשפה העברית ולזהות הישראלית. הוא מחבר ביחד שני נושאים שכל אחד מהם כשלעצמו הוא כבד משקל וראוי לסיפור בפני עצמו: הנושא של התבגרות והנושא של הגירה. כל אחד מהמעברים האלה לבדו הוא לא פשוט, בלשון המעטה. ביחד הם יוצרים פלונטר לא קטן, ובדיוק בצומת הזאת, שמעלה שאלות של זהות, הזדהות, שפה, משפחה, יחסים, תפיסות שונות של העולם – נטוע הסיפור של טולוב. או, למעשה, הסיפור של זיזי (כינוי חיבה לרז) בן העשר, שמגיע יחד עם הוריו ל”שליחות” בבוסטון באמצע-סוף שנות השמונים. מבחינת המורכבות של הסיפור – גם ברובד העלילתי, גם מבחינת עיצוב הדמויות, ומעל לכל במעשים המגוונים שטולוב מבצע בשפה – כמעט קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים. יש משהו מרגש ממש בספר הזה של טולוב ובהישג הזה שלו. הוא יפה מאוד וראוי מאוד, כולל הכניסה לנעליים הגדולות של דויד גרוסמן ומומיק שלו מ”עיין ערך: אהבה”.

זה לא הספר הראשון בשנה-שנתיים האחרונות שנכתב מנקודת מבט של ילד שנמצא עם הוריו בשהות בחו”ל. יצא לי לקרוא בשנה וחצי האחרונות את “על אודות יונתן” של איתי בן-אליעזר ואת “אצלנו עכשיו בוקר” של דאה הדר. ברור שלמרות הנושא הדומה לכל אחד מהם יש סיפור אחר וקול אחר. אבל ביחד הם מרכיבים תמונה מרתקת, שאומרת לא מעט דברים דווקא על הדבר הזה שנקרא “ישראליות”, או זהות ישראלית, על כל הקונפליקטים שהיא מגלמת בתוכה, וגם, מה זה “ילדוּת ישראלית”, איך זה להיות ילד ואיך זה לגדול במקום המטורף הזה. בכלל, מנקודת המבט הפרטית שלי כחובבת קריאה, אני חושבת שהמקום הקטן והעצבני והרותח הזה שנקרא ישראל, שמהרבה בחינות הוא לחלוטין מטורף בבעיות שלו, במצוקות שלו, בשסעים שלו, בשיגעונות שלו – מניב בשנים האחרונות יבול ספרותי מעורר השתאות בהיקף היצירתי שלו, בפרץ האנרגיות שלו, בריבוי הקולות והגוונים שלו. ואני מדברת כרגע רק על הדור החדש והצעיר של סופרים ישראלים, בלי להתייחס בכלל לקאנון הספרותי הישן והוותיק. זה די מדהים מה שקורה כאן לאחרונה מבחינה ספרותית, באמת.

(אני נמצאת עכשיו עמוק בתוך הקריאה של “אלנבי” של גדי טאוב, והוא לגמרי מחזק את התחושות האלה שלי)

* * *

רציתי, באמת שרציתי, לאהוב את הספר של יובל אלבשן “תמיד פלורה“ בלי שום סייג ובלי “אבל”. מפני שהלב של אלבשן נמצא לגמרי במקום הנכון. אבל – הנה ה”אבל” – הבעיה של יצירות ספרותיות שמשלבות גם אג’נדה חברתית היא שהצרכים של השתיים לא רק שלא תמיד חופפים, אלא שלעיתים קרובות אף מתנגשים ומוציאים זה את זה. מפני שאג’נדה חברתית היא דבר ברור וחד-משמעי, נחרץ ונוקט עמדה, בעוד שספרות טובה היא לעיתים קרובות ההיפך הגמור: היא רב-משמעית, רבת-רבדים, פתוחה לקריאות ופרשנויות שונות, ולא תמיד נוקטת שיפוט מוסרי. וכשידה של האג’נדה החברתית על העליונה, היצירה הספרותית נפגמת. אהבתי את הדמות של פלורה, אחותו האהובה של האב – את היותה אם חד-הורית, את הרגישויות החברתיות, הפוליטיות, האינטלקטואליות והפמיניסטיות שלה – אבל לפעמים זה לא מספיק. בכל זאת, אם לבחור פרק אחד מהספר שיכול לעמוד כמסה שלמה ומרגשת בפני עצמה, גם מבחינה ספרותית וגם מבחינה חברתית, הרי שזה הסיפור השישי ששמו אומר הכל: “פועלי הצדק של אברג’יל”. ומי שזקוק לתזכורת מיהו אברג’יל, הנה: כאן וכאן.

האמת היא ש”תמיד פלורה” הזכיר לי גם את “פנים צרובי חמה“ של שמעון אדף, שקראתי לפני כחצי שנה. באופן מפתיע בשני הספרים שמה המקורי של הגיבורה המזרחית הוא פלורה, רק שאצל אדף היא משנה אותו לאורי, ואצל אלבשן היא משנה אותו לאלה. באופן עוד יותר מפתיע, שתיהן מתחתנות עם גבר אשכנזי ששמו ברק. אין לי מושג מה זה אומר והאם זה מקרי או לא. כך או כך, הבעיה בספר של אדף, שמורכב למעשה משני סיפורים שיכולים להיקרא גם כל אחד בנפרד, היא שבעוד שהסיפור הראשון, 12, המספר על ילדותה והתבגרותה של אורי בנתיבות של שנות השמונים, הוא מצוין ומרגש ונוגע מאוד ללב, הסיפור השני, 32, על אורי בת ה-32, שהיא כעת נשואה ואם לבת, חיה בתל אביב ועוסקת בכתיבה, הוא סיפור צפוי מדי, הרבה פחות מעניין, ויש בו משהו קצת מזוייף והרבה פחות אמיתי ונוגע מהסיפור הראשון. וזה חבל. אני הייתי מסתפקת בסיפור הראשון כנובלה שעומדת לגמרי בזכות עצמה.