בקרוב

אני כותבת את זה בעיקר כדי לתעד, כדי להיזכר בדפדוף לאחור שראיתי אתמול את “פרידות” היפני, אבל האמת היא שאין לי שום דבר משמעותי לכתוב עליו מבלי ליפול לכל הבורות והמהמורות של הקלישאות הצפויות: חיים ומוות, מזרח ומערב, הורים וילדים וכו’. וזה לא שהוא לא סרט יפה ונעים (אם כי לא הרבה מעבר לזה, בעיניי), אבל כל מה שאני יכולה להגיד זה שאם מישהו צריך צפייה של שעתיים בסרט זוכה אוסקר לסרט הזר כדי להבין שכל מה שיש לנו בחיים זה כאן ועכשיו, ושאנחנו צריכים לאהוב את הקרובים אלינו ולהתפייס (או לפחות להשלים באיזשהו אופן) עם ההורים שלנו בעודם בחיים, אחרת נצטער על זה עד מוות (עד המוות שלנו) – אז סימן שהחיים שלו במצב לא כל-כך טוב.

אבל גם זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי בעצם להגיד זה שלפני הסרט הוקרן הבקרוב של הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש שנקרא, אם קלטתי נכון, “גבולות השליטה” (The Limits of Control), וכל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לקפוץ בכיסא ולצעוק יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש! יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש!! יש למה לחכות.