תנאים של בליסה

“אוכל בעמידה” של אסף גברון הוא בעיניי המשך ישיר לשני פרוייקטים שנעשו כאן לאחרונה, של שיחזור ותיעוד היסטורי מקומי (ושניהם בעצמם קשורים קשר הדוק זה לזה): תערוכת הצילומים שהוצגה באוגנדה לפני שישה חודשים, של להקות השוליים הירושלמיות שפעלו בפרגוד בסוף שנות השמונים; ואתר הביקורות של יורם בר ז”ל שכתב פחות או יותר על אותן להקות, באותו הזמן, בעיתון “כל העיר”. זה לא מקרי בעיניי שהצורך לתעד ולשמר עולה דווקא עכשיו, על רקע התסיסה והפריחה התרבותית שמתרחשות עכשיו בעיר. קודם כל, יש איזה עניין ליצור המשכיות ורצף – זו תפיסה היסטוריציסטית שמבינה שדברים לא צומחים פתאום יש מאין, אלא שתמיד יש המשכיות ורצף, תמיד היו וקרו פה דברים, גם אם במחתרת וגם אם מתחת לפני השטח. שנית, אחרי שנים של תחושת ואקום יש צורך למלא, כנראה, ולו גם ברטרוספקטיבה, את הפערים החסרים. ובעיקר, יש פה איזה צורך, בעיניי, לנכס מחדש את גיבורי התרבות המקומיים שצמחו בעיר, ופעלו ויצרו כאן לפני שעזבו ועקרו לתל אביב. אחרי שנים רבות שתל אביב ניזונה, למעשה, מהרבה כוחות יוצרים שפעלו בירושלים – נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, הכתיבה המקומונית, ולעזאזל, אפילו את שינקין המציאו ירושלמים – יש בעיניי איזה ניסיון חשוב לנכס בחזרה את הפעילות היצירתית שהתרחשה כאן, לנסח ולמפות אותה, ולטעון להכרה שתמיד היתה כל כך חסרה.

(כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי תמיד את “המבנה של מהפכות מדעיות” של תומס קון ומושג הפרדיגמות שלו: לא רק ששתי פרדיגמות אינן יכולות לנהל דיאלוג ביניהן מפני שתפיסת העולם והטרמינולוגיה שלהן אחרות לגמרי, אלא שבדיוק מהסיבה הזאת הן אינן מתיישבות ביחד, אינן יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, וחשוב מכל: הן מנהלות ביניהן, בגלוי או בסמוי, מאבק על הגמוניה. ככה גם ירושלים ותל אביב. אבל תל אביב לא היתה מתקיימת בלי ירושלים – בעיקר בלי ההגירה הירושלמית של אותם כוחות יצירתיים אליה; לעומת זאת ירושלים ממשיכה להתקיים בלי תל אביב. היא מצמיחה ומייצרת יוצרים חדשים, ואז מייצאת אותם. אבל כל זה במאמר מוסגר)

“אוכל בעמידה” הוא אוסף טורי ביקורות המזון המהיר שכתב אסף גברון במקומון “כל העיר” (ז”ל) בשנתיים שבין אפריל 1995 ומרץ 1997. הדבר הראשון שעשיתי, ואני חושבת שכל מי שחי כאן בעיר בשנות התשעים יעשה, זה לעבור קודם על הספר ברפרוף מהיר, ולעשות “וי” בראש ליד כל מקום שגברון אכל בו וכתב עליו: זה נסגר, זה נשאר, זה – מי שמע עליו בכלל, וזה כבר אתר מיתולוגי שיישאר בעיר לנצח נצחים. דוגמאות: פיצה עמי ז”ל (היתה ברח’ ההסתדרות), החגיגה של באבט בעמק רפאים (עברה מאז לפחות שלוש פעמים, כולל המעבר האחרון מערבה מכאן), ההתרגשות סביב פתיחת מקדונלדס וארומה, רחמו, פינתי, הפלאפל התימני ברח’ הנביאים, פלאפל קדוש, פלאפל מושיקו, סטייקיית חצות, המזנון במשרד הרישוי, מזנון אסתר, מזנון מוסא ועוד ועוד.

הספר הזה הוא הפחד ותיעוב של השווארמיות הירושלמיות, מסע ללב המאפליה של הפלאפליות, הסחי והטינופת של מזללות הבורגרים והבורקס, הבאגטים והתאילנדי המוקפץ (מי זוכר) ושאר כוכי העמבה והטחינה. מגובה בסייד-קיק בדמות “הכתב לענייני תהליך השלום שקרס” (הלל כהן), גברון מנפק טור אחרי טור שהוא חומצי, מצחיק, מושחז ופוקח עיניים. ההקדמה שלו, וההקדמה של איתמר ויינר מאוגנדה להקדמה שלו, הן לא פחות ממעולות. מסתבר שהרבה לפני שמורגן ספרלוק אכל בגדול במקדונלדס, והרבה לפני שאריק שלוסר התחקה על שורשי אומת המזון המהיר, גברון חירף את נפשו ואת קיבתו כדי לשרוד את הצרבת (וגרוע מזה) ולכתוב על כל המקומות האפרוריים (במקרה הטוב) והמגעילים (במקרה השכיח) שמציעים אוכל בעמידה (זה נשמע מגונה לא במקרה). אלא שבניגוד למקומות עצמם, ולאוכל שהם מציעים, הטורים כתובים נהדר.

שורה תחתונה: צרבת. של נוסטלגיה.