מחתרת הסטנסיל

אמנות רחוב I: העיר ממשיכה להעתיר את התענוגות שלה בחינם, והתערוכה של גארי גולדשטיין במדרחוב בצלאל ננעלת וזו סיבה מספיק טובה למסיבת רחוב. זה גם שיתוף הפעולה השני, לפי דעתי, בין גארי ובין GodSaveJerusalem (יש לי יסוד סביר להניח שהם גם קרובי משפחה). הם נדיבים מאוד במה שהם מעניקים: להקת New Orleans Function, מעצם שמה, מנגנת ג’אז ישן ורגטיים של בתי מרזח מתחילת המאה שעברה. הם שישיה שכוללת טרומבון, חצוצרה, קלרינט, קונטרבס, בנג’ו ותופים. עוד ועוד אנשים מתאספים, שעת בין ערביים, השמיים משנים ומעמיקים לאט את צבעם מתכלת לטורקיז לכחול כהה. לאט לאט נסגרות החנויות ברחוב, הפנסים נדלקים, אנשים יוצאים למרפסות. יש דוכן שמוכרים בו מרק ויין ולימונענע, ועוד דוכן למכירת חולצות “מאה שנה לרכבת הקלה”. יש מופע פנטומימה/צלמניה, ויש ג’אגלינג. אחרי ניו אורלינס פאנקשן, די.ג’יי באלקאדן מתחיל לתקלט מוזיקה צוענית ומקסיקנית וערבית ויהודית – שכחתי כמה מעולים נשמעים הביסטי בויז בתור להקת חתונות יהודית (וכמה מעולים הם בכלל). כבר יש המון אנשים וכולם רוקדים. אפילו הסטודנטים מהמחלקה לארכיטקטורה, שכבר טוחנים שעות לקראת ההגשות של סוף השנה, עוזבים הכל ומטפסים על חומת הבניין הישן. לאיציק מהקומה השלישית נמאס באמצע והוא מנתק את הזרם וזורק למטה את החוט-מאריך עם התקע של הדי.ג’יי. קפה בצלאל נדיבים מספיק כדי לספק את המשך החשמל, והריקודים מתחדשים במלוא העוז. על קיר הבניין הפינתי ברחוב ש”ץ, מתחת לשלט הגדול “אמנות בש”ץ”, מוקרנים על מסך גדול דימויים מתחלפים מהעבודות של גולדשטיין. זה מצוין, כי עבודות הפופ שלו לגמרי מתאימות לסוג כזה של הקרנת וידיאו. לקח לי חצי ערב להיזכר מאיפה אני מכירה חצי מהפרצופים מסביב, עד שאני נזכרת שראיתי אותם במסיבת רחוב הפורימית בנחלאות. אבל טוב, אז הם היו כולם מחופשים. אנחנו מתראים בשמחות.

אמנות רחוב II: בבית האמנים מוצגת תערוכה של ליאורה חשין תחת הכותרת Befriend Your Demon. חשין צילמה שורה ארוכה של כתובות גרפיטי ברחובות המחוספסים של דרום תל אביב, שברובן הגדול הן של אמנים שהסגנון שלהם כבר מוכר ומזוהה: Klone, Know Hope, Foma, C215. חייבים להגיד קודם כל שכל הצילומים עשויים לעילא: המיקוד חד כתער, החיתוך מדויק, וההדפסות מאפשרות להבחין בכל נקבובית, כל סדק וכל צלקת בקירות המתפוררים, המתקלפים והשבורים שעליהם צויירו הכתובות. התהייה או השאלה היחידה שעולה מסדרת הצילומים, ואני לא זוקפת אותה לחובתה של חשין מפני שזו בעיה אינהרנטית לסוג כזה של צילום ולא בעיה פרטית של חשין, זה שהאמנות הזאת – הגרפיטי – היא בעצמה כל כך חזקה וכל כך טעונה ומלאת עוצמה, שלצלם עצמו כמעט אין שום מקום להוסיף על זה משהו משלו. למעשה, הוא נמצא שם בעיקר כדי לשמר ולתעד, וזה לא עניין שולי או זניח: מי יודע מתי יהרסו את הקיר שעליו רוסס הגרפיטי או מתי יבוא פרחח אחר, מוכשר יותר או פחות, ויוסיף או יכסה לגמרי את הכתובת הקודמת. כך או כך, זו תערוכה טובה ומסקרנת, ואני די בטוחה שאני אחזור לראות אותה שוב. לצד החיבה שלי לאמנות רחוב, צילום רחוב – תת-קטגוריה בפני עצמה בתוך הקטגוריה הרחבה עד מאוד של צילום תיעודי ישיר – הוא הקרוב ביותר ללבי. אני יודעת עד כמה הוא קשה, אבל לאסתטיקה ולפואטיקה שלו אין מתחרים בעיניי.

(וכמובן, גם בלי לקרוא מילה אחת מ”יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני” של ולטר בנימין, קל לראות שלסטנסיל ולצילום – לפחות בגילגול הקודם שלו בפילם – יש משהו יסודי ובסיסי מאוד במשותף: העובדה שזו אמנות שנוצרת בהדפסה משבלונה. כך שאני חושבת שההיקסמות של הרבה צלמים, מקצועיים וחובבנים, מגרפיטי בכלל וגרפיטי של סטנסילים ושבלונות בפרט, נובעת מאיזו תחושה של שותפות של בעלי מקצוע שהאומנות שלהם קרובה מאוד)

אמנות רחוב III: הטי-מרקט במעבדה בסוף השבוע שחלף היה נחמד כרגיל. אני כבר מזמן לא לובשת חולצות-טי (חוץ מאלה שאני ישנה איתן), וממילא אני חושבת שרוב החולצות האלה נראות טוב יותר על גוף גברי מאשר נשי – האנטומיה של החזה הגברי הישר והשטוח משמשת טוב יותר כלוח מודעות לכל הכרזות הפוליטיות/קונספטואליות/אמנותיות מאשר הגוף הנשי המקומר. אבל גם ככה תמיד נחמד לחזות בפרץ היצירתיות של מעצבי הכתובות והחולצות, ואווירה של שוק עירוני זה כיף. קניתי חולצה אחת לעומר, שכתוב עליה World Leader Pretend, עם הדפס זואולוגי עדין של (בעל) זבוב. אמרתי לעומר ש-World Leader Pretend הוא שיר של REM שאני מאוד אוהבת. למען האמת, זה אחד השירים שלהם שהזלתי עליו הכי הרבה דמעות.