אחד הבונוסים המקסימים ביותר כשקונים ספרים ישנים מיד שנייה, זה כשמהספר נופלים פתאום דברים, נגיד פתק בכתב יד, או גזיר עיתון ישן, שהם כמו גלויות מארץ רחוקה או דרישת שלום מהאנשים שהספרים האלה ביקרו אצלם קודם. זה קרה לי לאחרונה פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשמתוך העטיפה של התקליט Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונז, שקניתי ב-40 ש”ח בגלריה לספרות, יצאו לא רק תקליט הויניל השחור עצמו, אלא גם שלושה דפים מודפסים ומעטפה צבאית עם צו קריאה למילואים. בדפים שהודפסו במדפסת ביתית היו כמה שירים קצרים, וסיפור אחד בוסרי אבל יפה, של איש צעיר שהשתחרר לא מכבר מהצבא ומרגישים עדיין את תחושות הבלבול והניסיון שלו לעבד חוויות קשות מהצבא ולשכוח את זה וללמוד שוב לחיות ולאהוב. צו המילואים נושא חותמת דואר צבאי סגולה מתאריך 26.1.06, ומשאלון הפרטים האישיים שבתוכו אני יכולה ללמוד את שמו של הכותב, שתאריך הלידה שלו הוא 15.1.83, את הכתובת שבה הוא התגורר בירושלים, את העובדה שבמקור הוא ככל הנראה מכפר סבא, ושבתיכון הוא למד במגמה ריאלית-ביולוגית. יש גם מספר טלפון נייד, אבל מי יודע אם הוא עדיין תקף, כי חשבתי להתקשר אליו ולספר לו על האבידה שנמצאה, אבל אז חשבתי שזה יהיה אולי מביך מדי בשבילו. כי זה כמעט אינטימי, ההצצה הבלתי קרואה ובלתי מתוכננת הזאת לתוך פיסת חיים וחתיכת נפש של אדם צעיר לא מוכר.
אולי אני אכניס את הדפים המודפסים והמכתב הצבאי למעטפה גדולה ואשלח אותה לכתובת בכפר סבא, שהיא ככל הנראה הכתובת הקבועה של הוריו. אני אכתוב לו סליחה על המציצנות-בעל-כורחי ותודה.
במקרה השני נשר מתוך הספר The Way of Zen של אלן ווטס (שתורגם לא מכבר לעברית) שקניתי ב-10 ש”ח בחנות החביבה עליי ברחוב עזה, גזיר עיתון מצהיב באנגלית מה”טיים” של ה-4 בפברואר 1957, ובו הקואן המפורסם על איך נשמע צליל מחיאת כף יד אחת. מכיוון שבדיוק כמה שבועות קודם לכן חשבתי על שאלת הזן הזאת, זה היה קצת כמו דרישת שלום מהיקום וחייכתי לעצמי. כשחשבתי על השאלה הזאת, עלה לי פתאום בראש כתשובה אפשרית המשפט שאיתו חתם פילוסוף זניח אחד, ויטגנשטיין שמו, את המאמר הלוגי-פילוסופי שלו (הטראקטט) משנת 1921: מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק. איכשהו, האסוציאציה הזאת לא ממש הפתיעה אותי. באורחות חייו, במנהגיו ובכתיבה הפילוסופית שלו, היה בויטגנשטיין תמיד יותר משמץ של נזיר זן.
נראה לי לא ממש מתאים לשלוח להורים שלו, הם יפתחו, יקראו, זה יכול להיות יותר מביך מאשר להתקשר אליו.
חפשי אותו בפייסבוק, או באיזה אתר מקושרים שכזה, או שפשוט תרימי לו טלפון ואם המספר ישן רוב הסיכויים ש-144 יוכלו לעזור לך. הייתי שמחה למצוא ולקרוא היום דברים שכתבתי מזמן, יכול להיות חוויתי משהו.
ואם כבר דרישת שלום מהיקום:
אני קוראת עכשיו את “סוחר החתימות” של זיידי סמית’, ובדיוק סיימתי את הפרק שבו יש התייחסות לויטגנשטיין (“ויטגנשטיין היה יהודי”; “המשמעות של הגד היא השימוש שנעשה בו”).
מקפיסטה – את צודקת. לא חשבתי על זה, אבל זה נכון. אני אנסה להתחיל עם האופציה הטלפונית, ונראה מה יהיה.
פראני – תודה על הדרישת שלום:) איך “סוחר החתימות” באמת? אני חייבת להודות שקראתי את “על היופי” ולא הצלחתי להבין למה כולם משתגעים על זיידי סמית’. יכול להיות שהייתי צריכה להתחיל מ”שיניים לבנות”, רק שאחרי “על היופי” לא רציתי לקרוא עוד משהו שלה.
בינתיים אני די נהנית מ”סוחר החתימות”, אבל אין ספק ש”שיניים לבנות” טוב יותר וממנו צריך להתחיל. גם לדעתי “על היופי” לא מבריק בצורה יוצאת דופן, גם אם מספק כמה דמויות מעניינות. ב”שיניים לבנות” לעומת זאת יש כאלה הברקות בכתיבה וכזאת רעננות שפשוט לא ייאמן שהיא כתבה את זה בגיל 21 במהלך לימודיה בקיימברידג, (אם כי ליטוש היתר בספרים מאוחרים יותר מרמז שהבוסריות עבדה לטובתה), או כמו שאמרה אחת הביקורות – “הערה לדיקן: יותר מדי זמן פנוי לסטודנטים; שיעסקו בעבודות למען הקהילה” . וזה עוד לפני שאת מתבוננת על התמונה שלה על העטיפה האחורית (היא יפהפיה. אם כי אולי אני מוטה לטובת נשים חובשות טורבן).
אז אני אנסה בהזדמנות את “שיניים לבנות”. והיא יפהפיה בלי שום ספק. אם כי זה מזכיר לי ויכוח ער שניהלנו פעם ידיד ואני, בשאלה מי גם כותבת טוב יותר וגם יפה יותר – זיידי סמית’ או ג’ומפה להירי (אמריקאית ממוצא הודי; “פרשן המחלות”, “השם הטוב”). אני הייתי בעד ג’ומפה, כמובן.
מצטרפת להמלצה בדבר “שיניים לבנות”. קראתי אותו אמנם מזמן כך שאני לא זוכרת מה בדיוק קורה שם, אבל לא מספיק מזמן כדי לשכוח שנהניתי ממנו מאד.
וואו, להירי באמת יפהפיה! וגם “השם הטוב” שלה טוב (את “פרשן המחלות לא קראתי). אבל לדעתי סמית יפה יותר בכל זאת. יש בה משהו נוקשה פחות. וטורבן.
עפרונית – תודה על ההמלצה הנוספת, ובאותה הזדמנות תודה גם על הפליקר שלך, שאני נהנית ממנו כבר זמן רב.
פראני – הטורבן. כמובן.
קרה לי פעם מקרה דומה. קיבלתי ליום הולדת 31 את כל 31 כרכי האנציקלופדיה העברית, משומשים במצב טוב. אני כבר לא זוכרת באיזה ערך קראתי, כשמצאתי שם, בין הדפים, פתק שכתבה פעם, מי יודע מתי (זאת אנציקלופדיה שכרכיה היו מגיעים לבעליהם המקוריים מיד עם יציאתם לאור), ילדה קטנה. זה היה פתק מצמית, שבו היא כתבה מין תפילה, שבה היא מבקשת שפעם בעתיד לא תהיה יותר שמנה וגם תמצא חתן. ההטמנה הזאת של הפתק היתה תמימה מאוד, כמו הטמנת פתק בכותל, אבל גם מאוד מתוחכמת, כי נדרש ממישהו לחפש בדיוק במקום המסוים ההוא, כדי שימצא אותו בין אלפי הדפים. החזרתי אותו לאיזשהו מקום לפי איזה קוד פרטי וסודי. אבל בינתיים שכחתי ממנו, והפתק חזר למחבוא, ואף אחד לא יודע איפה הוא.
אפרופו פתקים אני זוכר שכשהתגייסתי מצאתי באיזה סידור בבית הכנסת של הבקו”ם איזה פתק מצהיב לחלוטין ובו כתוב בזה הלשון “הקב”ה בבקשה אני מתחנן בפנייך אנא ממך תעזור לי בבדיקה הרפואית ושלא ימצאו שום נזק ביד ושאוכל להתקבל ליחידת הצנחנים. ואני מבטיח לשמור את מצוותיו מה שאני יכול. בבקשה תעזור לי”, השגיאות התחביריות במקור. זה מאוד ריגש אותי באותה שעה והרשיתי לעצמי לשמור את הפתק עד היום…
לא יודע עד כמה זה אתי.
אלה סיפורים מקסימים, ומקסים לא פחות הדימיון ביניהם.