ההופעה של “פסיכופט צעיר” היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג’ שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של “פסיכופט” באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של “נוודי האוכף” מאשר “פסיכופט”, אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-“הפה והטלפיים” ואוף-אוף-“נושאי המגבעת”. טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של “אוכל בעמידה”). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר (“להקת נכרי”) מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל”9 סיפורים” של סאלינג’ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.
קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים “ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר”, בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או “חרוסלמה”, שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם “כאב לב”.
זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל”דיאן”, שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת’ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה “מתחת לגשר”, חרוסלמה.
* ג’פרי לי פירס (Gun Club)
אוף, קלעת למצב רוח הנוכחי שלי באופן הזוי במיוחד.
תקופה שאמורה להיות טובה והופכת לעצב רב.
לבד כחופש אך גם כהעדר יציבות.
אני מאוד אוהבת את 9 סיפורים המעודכן, וקוראת עכשיו עוד מורקמי חדש….
העיר הזאת קשה. אבל באמת אפשר לראות את עצמנו גרות במקום אחר? גם כל כך קשה לעזוב אותה…
כשהנפש מתפרקת פתאום גם הסדקים בין המרצפות של המדרכה נראים בולטים יותר. העיר משקפת אותך, לא (רק) מחזיקה אותך שלמה. מכירה היטב את ההשתוקקות ליציבות, זה בא ביחד עם נפש סוררת.. מבפנים זה אותו דבר בכל מקום בעולם, זה רק הנוף שמשתנה 🙂
נשיקות מברלין הקרה/חמה לסירוגין.
ברלין? ברלין??
When are you gonna Carry Home? (אם כבר מדברים על ג’פרי לי) זו חופשה? עברת דירה?
את חכמה ואת צודקת.
גלי – לא, אי אפשר ממש לעזוב את ג’יי סיטי. אף פעם. העיר הזאת היא כמו הרואין, היא לא מחמיצה אף וריד. עובדה שפישוף וגברון עזבו את ירושלים לפני 15-20 שנה, ועדיין יצא להם כזה שיר מדמם. ירושלמיוּת היא סינדרום כרוני. ובינתיים גם מצאתי את הקליפ הזה:
http://www.vimeo.com/1362657
(גברון ואוריון בהופעה באוגנדה בקיץ לפני שנה)
מורקמי החדש-חדש? אני חוששת שאני עוד לא הגעתי לחדש-קודם שלו. אני לא עומדת בקצב שבו הוא כותב/מתורגם לעברית. ספרי אחר כך איך היה. מה שמזכיר לי גם שעומר לקח איתו בשבוע שעבר לצבא את “יער נורבגי”. אני צריכה לשאול אותו באמת איך זה היה לו.
אני פה עד ספטמבר.. אחר כך חוזרת לארץ, אבל בטוח אחזור לפה. השאלה אם זה יקח לי שבוע או כמה חודשים 🙂
זו עיר מדהימה. אולי תבואי לביקור?
השמועה אומרת שמסתובב בארץ יגון שיודע לשחות בהפוך, חבל אפילו לנסות.
וחוץ מזה, ברכות על מקום העבודה החדש.
אני אומרת לך, היגון הזה הוא חתיכת בנזונה שורד קשוח ועקשני. אבל גם אני:)
תודה. זה מקום שעוסק בקולנוע חברתי, אז אני מקווה שיילך טוב כי הנושאים האלה קרובים ללבי. אני בחפיפה כרגע ולומדת המון חומר חדש כל יום וזה עמוס, אבל אני גם נהנית. אני גם נהנית לחשוב שקיבלו אותי לעבודה דווקא בגלל שהגעתי לראיון עבודה עם האולסטאר:) פשוט נמאס לי להיות פורמלית, וכבר היה ברור לי לגמרי שאני בדרך ללשכת התעסוקה. למרבה ההפתעה זה עבד. הספקתי להיות מובטלת בדיוק יומיים.
קולנוע חברתי, זה נשמע מעניין. ספרי עוד, אם אפשר.
אני קצת מקנא וקצת לא מקנא, ביחד, ברגש הזה שיש לך לירושלים.
אני אוהב את מכורתי (חיפה) להפליא, ועדיין אני לא רואה את עצמי מסוגל לגור בה. אני עברתי למרכז, ואני כבר בקושי בחיפה, אבל הייתי רוצה משהו שיקשור אותי אליה, ולא ישאיר אותי אדיש כמו שאני עכשיו.
מצד שני… העיר שלא נותנת לברוח. כישוף שכזה.
זה מזכיר לי את הסרט של גאי מאדין, my winnipeg.
אני לא יודע אם אפשר לשים פה לינקים, אבל אם כן, הנה – הטריילר, הדקה הראשונה מסבירה על מה אני מדבר.
http://www.youtube.com/watch?v=aY9BtROpNQ4
בהצלחה במקום העבודה החדש.
סתם בלי קשר, הייתי הערב ב’באסס’ לרגל חג המוסיקה הצרפתית. היה ממש כיף, אחלה להקות, אחלה מוזיקה ואחלה קהל (מצאתי לפתע את שאנן סטריט ודיברנו איזה רבע שעה על בית”ר..). אף פעם לא הייתי בבאסס עד היום (לא יצא), וזה נראה מקום מצויין.
היי, בהצלחה בג’וב החדש. קריירת המובטלות שלך היתה מביכה באורכה (או קוצרה).
פוסט מעולה. נאמנים פצעי אוהב, לא כן?
עופר – את “וויניפג שלי” ראיתי בפסטיבל הסרטים האחרון בסינמטק, והוא היה מצחיק ומעורר ייאוש כמתבקש. אבל באותו פסטיבל ראיתי גם סרט יפהפה אחר שנקרא “על הזמן ועל העיר” של הבמאי הבריטי טרנס דייויס. זה שיר קינה ואהבה לעיר הולדתו ליברפול, וזו פואמה קולנועית על מחזורי חיים של עיר והתמורות שחלות בה לאורך חצי מאה: שקיעה, גסיסה, ניוון ותרדמה, ואז צמיחה איטית מחדש, שגשוג ופריחה. “אנחנו אוהבים את המקום שאנחנו שונאים, ואנחנו שונאים את המקום שאנחנו אוהבים. אנחנו עוזבים את המקום שאנחנו אוהבים, ואז מבלים חיים שלמים בניסיון לזכות בו שוב”, הוא אומר. הנה הטריילר:
http://www.youtube.com/watch?v=d6BAoo8hmlU
דוד – הבאסס הוא מקום נהדר, וגם לצערי שלי אני מגיעה אליו פחות מכפי שהייתי רוצה (לרוב בגלל שעת הופעות מאוחרת והעובדה שהוא לא פועל כשום דבר אחר חוץ מחלל הופעות). אבל הכי חשוב: לאיזה מסקנות אופרטיביות אתה ושאנן הגעתם? לא, שנדע מה מחכה לנו בעונה הקרובה:)
ספיידר – תודה! כשניפגש אני אספר לך על השתלשלות כל מהלך העניינים.
אני אוהבת איך שאת כותבת את ירושלים
נון…
הנקודה היא, ואני אוהב את ליברפול, ובוויניפג לא ביקרתי, אבל יש תחושה שירושלים, היא משהו קצת יותר מיוחד משתיהן (אפילו מליברפול).
אני חושב (וזה לא ירושלמי אומר, אז את יודעת יותר טוב) שזו עיר שיש בה שיגעון מיוחד, עם כל ההיסטוריה. יש מעט מאד מקומות כאלה, רומא כזו, אתונה (עוד לא הייתי אבל ככה מספרים) היא כזו, בטח קהיר קצת כזו.
זו התחושה המטורפת הזו שאתה דורך באיזה מקום שפעם היה בו משהו שכל העולם מכיר, והחדש שלידו, והאנשים שעוברים באגביות.
אני קיבלתי את זה חזק ברומא דווקא, מהמכוניות שמקיפות את הקולוסיאום, והכי הרבה מהמקדונלדס שממול לפנתיאון. הבתים הרגילים שאנשים גרים בהם, כשממולם הפנתאון. זה היה פשוט הזוי, בפירוש הישן והמלא משמעות של המילה, לא המקולקל של השנים האחרונות שבהן שומשה יתר על המידה.
עפרונית – אני אוהבת איך שאת מצלמת אותה.
עופר – בעיניי מה שמשותף לערים האלה הוא היותן מיתיות, שזו כבר דרגה אחת מעבר להיותן ערים היסטוריות. אני מרגישה את זה שוב ושוב בכתיבה שלי על ירושלים. לא משנה כמה אני מנסה לכתוב על החיים הכי יומיומיים בעיר הזאת – הופעות, חנויות, שוק, בתי קפה – בין המילים, בין השורות, בין הסדקים, נדחקת לה שוב ושוב ההילה המיתית שלה. לא משנה עד כמה אני מנסה לחסום אותה – היא הרבה יותר חזקה ממני. בכל כתיבה עליה, בניגוד לרצוני, אני תורמת עוד שכבה למימד המיתי שלה. בהתחלה חשבתי שזו ה”הרואיות של הכתיבה” (אם להשתמש במושג של סוזן סונטג שדיברה על ההרואיות של הראייה בהקשר לצילום), אבל זה לא. זה המיתיות של העיר.