כל הדרך הביתה

12 תגובות בנושא “כל הדרך הביתה”

1. אוחח. בא לי לחבק אותך. 🙂

2. גם לי.

3. זה יפהפה ממש

4. אין לי דרך לנסח את זה, באמת סיפור כואב
   אני החלטתי שאני לא עושה את זה יותר להורים שלי (במקום עומר לצורך העניין) והחלטתי שהמערכת הזוגית שלי כוללת ויתורים מסויימים אבל לא יהיה מצב בו בת הזוג שלי לא תסתדר עם האמא, עם כל הכבוד למערכות יחסים צריך לדעת לשלב ולשמור על הערכים שלך, אני לא רוצה סבא וסבתא צבועים לילדים שלי, הסבא והסבתא חשובים לא פחות מההורים, בין השאר ליצירת תחושת בטחון אצל הילדים, אני לא מצדיק את המעשים של בנך, צריך לדעת להתפשר ואם החברה של הבן כל כך לא אוהבת את המשפחה שלך הקשר לא יציב ולא בריא

5. שני, משה – אתם כה נדיבים. אני אוהבת אתכם בחזרה.

   מאור – כן, מלא צער ומכאוב אבל יפהפה ממש. ואני לא אומרת את זה בציניות וגם לא רק בקשר לכתיבה. אני אומרת את זה ברצינות ועל החיים בכלל.

6. חסוי – כתבת יפה מאוד, ואני מבינה ומסכימה עם הרוב הגדול. אבל כרגע לגבי עומר זה עוד מוקדם מאוד לדעת. הוא ונועם רק כמה חודשים ביחד, וזה עוד לא בשלב של חתונה וילדים. הם רק בני עשרים, לשניהם זו מערכת היחסים הרצינית הראשונה, והם צריכים להתמודד גם עם זה, גם עם העובדה ששניהם בצבא ויכולים להתראות רק מעט, וגם עם העובדה שהם לא גרים באותה עיר. זה לא קל גם להם, אני בטוחה. אני זוכרת. אבל זה לא יישאר ככה לנצח. נועם משתחררת עוד כמה חודשים, לעומר יהיה מתישהו רישיון ומכונית והוא יהיה נייד יותר, ויכול גם להיות שלנועם סתם היה מצברוח רע אתמול בלי שום קשר אליי – בדרך כלל היא נחמדה ואדיבה, אבל כתבתי את זה מפני שזה החשש שעבר לי אתמול בראש. כך או כך, הם בוודאי יצטרכו גם ללמוד ולתמרן ולעשות את ההחלטות והבחירות שלהם בחיים. ביחד או לחוד. אתמול היה קשה ורע, אבל זה לא קבוע וסופי. מה שאני מנסה להגיד בסופו של דבר הוא שגם אם זה לא תמיד יהיה כמו אתמול, העובדה היא שעומר ואני כבר לא קשורים באותו אופן שבו היינו קשורים עשרים שנה. והמעברים האלה, והצורך לבנות מחדש קשר שיתאים למציאות חדשה, תמיד כרוכים גם בכאב – לגמרי כאב של פרידה ואובדן. ונגד זה אין מה לעשות.

7. בגיל 20 גם אני התרחקתי מההורים שלי. בייחוד מאמא שלי. אני לא חושב שהיה משהו שהיא היתה יכולה לעשות שישנה את המצב. הייתי חייב את המרחק והריחוק כדי להגדיר את עצמי, להגדיר את הגבולות שלי, לבחון את הרגשות שלי. וזה עבר. אחרי כמה שנים – אמנם, אבל זה עבר ואפילו זה משתפר. אז החדשות הרעות הן: זה יכול לקחת כמה שנים. החדשות הטובות: כשזה יחזור, זה יחזור בגדול. הוא יהיה כבר אדם בוגר, מעריך, אוהב, מספיק קרוב כדי לזכור את גיל הטיפש-עשרה ומספיק רחוק כדי להביט עליהם בחיוך מתנצל. ואת – תביני, תסליח ותאהבי. כי את אמא. ואין כמו אמא.

8. את מחזירה אותי לימים עברו שבהם התלבטתי אם זה יאה לתת מחמאות על הכתיבה (כי מגיעות כאלה), כשמדובר בטקסט כל כך עצוב ונוגע (ומלא הומור – הצחקת אותי הרבה עם השבחים שחילקת לעצמך בנוגע לכישורי המשיכה באף. איך אומרים – פרקטיס מייקס פרפקט).
   ואני מקוה שזה לא אאוט אוף ליין, אבל בפעם הבאה שאת יושבת באוטו ומתרגלת בכי, את יכולה לסובב את החרטום צפונה. משפחתי ואני נשמח לארח אותך בכל עת.
   וקצת בכל זאת נימה אופטימית – לא היה זה כל כך מזמן שחיבוק עז מעומר היה בגדר מדע בדיוני בערך, הלא כך ? עשיתם דרך בלתי נתפסת כדי להגיע אל החיבוק הזה, ויש לך הרבה הרבה יותר מחצי כוס מלאה להסתכל עליה. אני יודע שקל להגיד את זה מהצד, אבל אני בטוח שאת יודעת את זה.

9. קראתי את הקטע בבית של ההורים, השארתי אותו פתוח על המסך ונתתי לשני ההורים שלי לקרוא אותו. אמא שלי קראה כשלא הסתכלתי והלכה אח”כ בשקט לשירותים למחות דמעה. נראה לי שגם אבא שלי התרגש, אבל אצלו יותר קשה לדעת.
   הנקודה היא: נגעת בנקודה.

10. תודה, מישהי. זה יפה.

    ספיידרמן – לא אאוט אוף ליין בכלל. טוב ומנחם לדעת, ויום אחד אני באמת אבוא. ובקשר לתקופה הלא רחוקה ההיא – כן, זה בהחלט עוזר לשים דברים בפרופורציה, לזכור שזה חלק ממסע ארוך שמשנה צורה כל הזמן. הקשר החזק שנמצא בבסיסו לא מתנתק, רק משנה צורה (כמו שגם אני כתב כל כך יפה). זה גם מזכיר לי ציטוט שהזכרתי פעם, של ויקטור הוגו, על כוכב שמוסתר על-ידי ענן. האור שלו בלתי נראה באופן זמני, אבל זה לא אומר שהוא באמת נעלם.

11. עשית לי לדמוע.

12. “…
    Don’t you ever ask them why
    If they told you, you would cry
    So just look at them and sigh
    And know they love you
    “

סגור לתגובות.