הנסיעה של ע’ ליפן באה בצירוף מקרים כשבדיוק סיימתי לקרוא את “טוקיו הלוך וחזור” של יעקב רז. אני מנסה להיות ישרה ולא לשקר, בטח לא לעצמי, כך שאני חייבת להגיד שיש לי נקודת קנאה באנשים שנוסעים רחוק. יש לי חלומות על מסעות. עוד לא עשיתי את המסע האמריקאי הגדול. עוד לא הגעתי לדרום אמריקה וארץ האש ואנטארקטיקה. יש עוד כמה ערים באירופה שהייתי שמחה לראות, וכך גם את סין, רוסיה ולנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית. אבל מכל המקומות שבעולם, ובוודאי שמכל מה שבעיניים מערביות (אימפריאליסטיות) נקרא “המזרח” – כאילו הוא חטיבה אחת – הארץ שהכי מושכת אותי היא יפן. לא בטוח שדווקא מנזר זן; בתור משוטטת עירונית טוקיו היא זאת שמושכת אותי יותר. אבל עדיין. יפן.
אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאת רוב המסעות האלה אני כבר לא אעשה. ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאני ככל הנראה אסיים את חיי כאן. בעיר הזאת. אם כי אי אפשר לדעת. אבל זו לא בהכרח אפשרות גרועה. בטח כמו שאני מקנאה בנוסעים ליפן, יש אנשים שמקנאים באלה שחיים כל חייהם בעיר המסוימת הזאת. היא עיר מספיק יפה וגדולה ומורכבת ומעניינת כדי לבלות בה חיים שלמים. וחוץ מזה, בפתח המאה ה-21, כמה אנשים חיים את כל חייהם באותו מקום? זו חוויה שמאפשרת נקודת מבט מעניינת על החיים בכלל ועל המקום שאתה נשאר בו בפרט. כשאתה נשאר במקום אחד והעולם סביבך ממשיך לנוע, אתה יכול לצפות בהרבה מאוד שינויים שלא היית יכול להיות ער להם אם היית מצוי בתנועה תוך כדי גם כן.
זה מזכיר לי את כל הקליפים האלה שבהם אדם אחד עומד נטוע במקום באמצע תחנת רכבת הומה, כשכולם מסביבו נעים לכל הכיוונים. זה השקט שבעין הסערה. זה העוגן שבתוך כל הטלטלות והסערות שמסביב. כך אני מרגישה כלפי העובדה שחייתי כל חיי במקום אחד. המקום הזה היה העוגן שלי בתוך כל הסערות של חיי. כל כך הרבה אנשים עזבו כאן ורק אני נשארתי. אבל אם הם ירצו לחזור אני עדיין אהיה כאן, וזו לא תחושה רעה בכלל. להיפך. נשארתי נטועה במקום כדי לחיות במקום שלי, בקצב החיים שלי. וממילא, מה שמעניין אותי בסופו של דבר הוא מה שנמצא הכי קרוב אליי. להגיע לעומק ולא לרוחב, יש לזה ודאי איזה ערך. קרוב לעצם. קרוב לעצמי.
בזמנים בהם כולנו יודעים מעט על הרבה, לצלול עמוק זה לראות מקרוב.
אני כבר עברתי עיר אחת, ויש סיכוי סביר שלא אשאר גם בזאתי.
אני מצאתי את השקט ואת עצמי בנסיעות אוטובוסים ורכבות ארוכות רחוק מכאן. אלה היו המקומות היחידים שבהם לא היה לי שום רעש רקע, ויכולתי לשמוע רק את עצמי.
אין לי מושג איך אפשר להישאר במקום אחד כל הזמן. יש בי תאוות טיולים עצומה, וספק אם אצליח להגשים אותה ולהגיע לכל המקומות.
ואת תגיעי ליפן. אני מוכן לשים על זה כסף.
ליר – כן, כנראה.
עופר – כן. אני מכירה את זה מהמסעות שעשיתי לפני שנים. מסע (פיזי, גיאוגרפי) הוא לעולם גם מסע מנטלי לתוך עצמך. במסע אתה יכול סופסוף לשמוע את עצמך. במיוחד אם אתה נוסע לבד. מבאשו ביפן במאה ה-17 עד כריס מקנדלס בדרך לאלסקה ב-1990, זה בדיוק כך.
המשפט האחרון שלך ממש ריגש אותי.
בודד במסע –
המים מספרים
את מחשבותיי
(מחווה לבאשו)