קמתי ביום שישי בבוקר והכרזתי סופית על השבוע שחלף כעל איזור אסון. הלכתי לשיעור יוגה, לא רק בגלל שהרגשתי כמו בפוסט-טראומה והייתי זקוקה לשיקום, אלא מפני שאם יש משהו שיוגה (ופאנק, וכתיבה) לימדה אותי זה לא להיתקע עם מה שמפריע, אלא להמשיך הלאה עם מה שעוזר. זה שיעור חשוב לחיים. בגלל זה אני אוהבת יוגה (ופאנק, וכתיבה) – מפני שכל כך הרבה פעמים הם נותנים לך מה שאת צריכה, עוד הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה.
עשיתי בסוף השבוע את כל מה שמחזיר אותי הביתה. ידעתי שרק לבד, בתוך שקט מחודש, אני אצליח לראות שוב ברור מה אני צריכה ורוצה (ואיך אין הבדל בין השניים). שמעתי שלוש פעמים ברצף את האלבום החדש של פרל ג’ם ונתתי לאגרסיות שלו לפגוש את האגרסיות שלי. ניקיתי וסידרתי את הבית כמו שלא ניקיתי וסידרתי אותו הרבה זמן. זרקתי דברים. ובסוף ידעתי, בהיר וברור, שאני עוזבת. שאני לא יכולה להמשיך את זה. שזה כבר עושה, ויעשה לי עוד יותר אם אני אמשיך, דברים רעים. שלאורך זמן המחיר שאני אשלם על זה יילך ויצטבר למחיר גבוה מאוד. שום עבודה לא שווה את זה. אלוהים יודע שזה קשה לעזוב מקום עבודה, במיוחד כשאת צריכה להתפרנס ועדיין יש לך ילד לתמוך בו. זה מפחיד ומייאש להתחיל שוב את החיפוש מהתחלה. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במקום הזה.
וכל הזמן התנגן לי בראש השיר הזה של איימי מאן מתוך “מגנוליה”. זה לא מה שחשבת / כשרק התחלת עם זה / קיבלת מה שרצית / עכשיו את בקושי יכולה לסבול את זה / עכשיו את יודעת ש / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / עד שתחכימי.
תכיני רשימה / של כל מה שאת צריכה / לפני שאת סוגרת וחותמת עיסקה / כי זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שפשוט תוותרי על זה.
גם אני הגעתי לאותה המסקנה בדיוק. היא נולדה בראש השנה, התחזקה לאורך הימים ונסגרה סופית באינדינגב. ממשיכים הלאה.