קתדרלות, או לרקוד על ארכיטקטורה

השבוע שחלף היה מוזיקלי מאוד. זה התחיל בהופעה של אורן עמברצ’י באוגנדה ביום שני בערב. ראיתי את עמברצ’י כבר פעמיים בעבר, פעם לבד לגמרי, ופעם בהרכב צדדי שמסתעף מסאן-או האגדתית. עמברצ’י הוא בנאי של סאונד. הוא מתחיל מהיסוד, מניח שכבה ראשונה ובסיסית של צלילים, וממשיך לבנות את זה הלאה, מהיסודות למעלה. כמו קתדרלה. התוצאה, לפחות באוזניי, גם יפה כמו קתדרלה. הפעם הוא עם מתופף בשם רובי אבנהיים, ובאמת, הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחדרון ההופעות הקטן זה סט תופים ענקי, שיחד עם השולחן עם כל המכשירים החשמליים של עמברצ’י, חוסמים בערך שני שליש מהחדרון כולו. מה שמשאיר, כמובן, מעט מקום לקהל, ומה שאומר שהולך להיות כאן דחוס.

וזה אכן היה דחוס. בגלל שגם עמברצ’י וגם אבנהיים ניגנו בישיבה, אני חושבת שאף אחד, למעט הבודדים שעמדו בשורה הראשונה, לא היה יכול לראות כלום. אז יצאתי החוצה לחלל הממוזג של הבר, וישבתי על הספה ונעצתי עיניים בנקודה לא ממוקדת בתקרה, ופשוט המשכתי להאזין. מה שהרשים אותי במיוחד בסט של עמברצ’י ואבנהיים זה ההפגנה המדויקת של איפוק ושליטה. זה ראוי לציון דווקא בגלל שפוטנציאל הרעש-לשם-רעש וההתחרעות-לשם-אקספרימנטליות (עלק) הוא כל כך גדול במוזיקה מהסוג הזה. אבל זה לא מה שהיה – מה שהיה זה שהם ניגנו מיליון גוונים וניואנסים עדינים של צלילים ובנו מהם מבנה מלודי רב שכבתי, אטמוספרי, חללי, מלמטה למעלה ואז לצדדים, עד שבסוף ניצבה שם קתדרלה עצומה של סאונד.

לפני ההופעה של עמברצ’י ואבנהיים ניגן אורי קריסטל – סאבסוניק מהימים של מחזור 2002 של פאקט – סט לא ארוך, מלודי אבל אפל, עם גרוב עמוק ופועם, יפה מאוד. אפשר היה כמעט לשמוע את זה חי ונושם. מצד שני, אולי אלה היו הנשימות העמוקות של הבחור שעמד מאחוריי. יכולתי להרגיש את הנשיפות שלו על השכמות החשופות שלי. זה לא היה בלתי נעים.

ביום רביעי בערב חזרתי לאוגנדה בשביל המג’יק מארקרז. המג’יק מארקרז הם שלישייה אמריקאית של בס-גיטרה-תופים, עם תוספת של אורגן וצלילים אלקטרוניים לפעמים. מה שהתחיל כסלואו-קור נבנה לאט לאט, ועד סוף ההופעה הסתיים כבר בחירור אוזניים מדמם. זו היתה הופעה דחוסה, אינטנסיבית, טעונה מאוד. לפרקים היה נדמה שהסולנית-גיטריסטית שלהם, אליסה אמברוג’יו, בשמלה שחורה צנועה ומכסה טפח וטפחיים, מבצעת טקס גירוש שדים פרטי ואישי משלה – בחלקים היותר צפופים ומהפנטים, מוזיקלית ורגשית, היא שרה כשהיא כפופה או כורעת על הרצפה וכמעט זוחלת. זה היה מופע של זעקות ולחישות. לא את כל המילים שלה אפשר היה להבין מבעד לחומת הצליל, אבל אפשר היה להרגיש בכוח הרגשי העצום, הגולמי והטעון של זה. ועם כל הדיסטורשן, הפידבק והצפצופים, זה היה גם מלודי מאוד. כשהם סיימו ועזבו התכופפתי לקחת את הסט-ליסט שלהם שהיה מונח על השטיח הפרסי המרופט. בכתב יד באותיות גדולות נרשמו השירים שהם ניגנו: Shells, Don’t Talk, State Numbers, Taste, Last of the Line, Tico FEO, Axis.

את המג’יק מארקרז חיממה בחורה ענוגה בשם זואי פולנסקי (אני חושבת), בלוויית בס בלבד. אבל זה לא נגמר גם בזה. לקראת חצות, כמו Rocky Horror Picture Show, עלו לנגן גם אשכרה מתים. במחשבה ראשונה, לא יכול היה להיות הבדל מנטלי ומוזיקלי גדול יותר בין אשכרה מתים לבין המג’יק מארקרז. אבל כמה צלילים בודדים לתוך ההופעה שלהם משהו נעשה קרוב וטבעי יותר – אולי בצלילים הבסיסיים של הגיטרות, אולי בהליכה עד הסוף של שתי הלהקות – אם כי כל אחת באופן אחר, כמובן, כנגזר מאופייה השונה. כך או כך, לא היתה שום בעיה לראות את אשכרה מתים מנגנים על אותם שני מטרים רבועים רק 15 דקות אחרי המג’יק מארקרז. ואולי זה בכלל בגלל שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, ורוק הוא מטריה רחבה דיה להכיל בנוחות הרבה סגנונות וצורות ביטוי אישיות, כך שכל מה שמשנה בסופו של דבר זה האם המוזיקה טובה.

אני יודעת שאני משוחדת ביחס לאשכרה מתים כי כבר מזמן כתבתי שהם טובים, אבל לא ראיתי אותם כמה חודשים, ובקיץ הזה הם הופיעו המון, וזה הפך אותם למשופשפים ומעולים. היה נחמד לראות שלא מעט אנשים נשארו אחרי המג’יק מארקרז כדי לראות גם אותם. אשכרה יש להם כבר גם גרופיות (או שאולי אלה החברות שלהם). אני, בכל אופן, אוהבת את הכריזמה של הסולן שלהם, שנעה בין אדישות לזעם: הפעם הוא התפתל גם על הרצפה וצרח ולא נשאר רק בטון המונוטוני הרגיל שלו; יש להם מתופף נמרץ ונחרץ, אבל יותר מכל, הגרעין המרכזי של אשכרה מתים בעיניי, ומה שהופך אותם לכל כך טובים, זה הגיטריסט והבסיסט שלהם. וליתר דיוק – האופן שבו הם מנגנים ביחד, כיחידה הדוקה וסגורה אחת. אי אפשר לנצח אותם. מהריף הרוקנ’רולי, הגאראג’י, הבסיסי ביותר שהם השמיעו כשהם ניצבים פנים אל פנים זה מול זה, סיגריות שמוטות להם מהפה כמו הפרחחים שהם באמת, שלא לדבר על בלורית הפיפטיז והחולצה המכופתרת עם צווארון עומד בהתאם של הבסיסט – זה היה רוקנ’רול בסיסי, גולמי, ראשוני ומענג ברמות לא שכיחות. אשכרה חייבים לראות אותם חיים.

וכל המוזיקה הזאת בשבוע החולף הזכירה לי שוב את העניין לגבי הופעות חיות: זה נקרא הופעות חיות לא בגלל שמנגנים אותן חי, אלא בגלל שבמיטבן, הן גורמות למאזינים ולצופים בהן להרגיש כל כך חיים.