שבת באפור וכחול

היום אני דבר קטן כחול. כדור עגול ומושלם של עצב. אני חושבת עליו וכל מה שעשינו אחד לשני בלילה שהיינו ביחד. על כל הקסם והפליאה של לילה אחד וכמה קשה לחזור לשגרה רגילה אחר כך. אני קמה עם גוש גדול בבוקר ושמה מכונת כביסה. אני מעבירה אותה למייבש ויוצאת לשיעור יוגה. אני חוזרת ומוציאה אותה ומקפלת ושמה כל דבר בארון. בחוץ מתחיל לרדת גשם. כל כך יפה כשיורד גשם, כל האפור הזה והירוק והאור התכלכל. אני שומעת מוזיקה של דיכאון ומנקה את הבית. שכחתי את בלוז הבוקר שאחרי, במיוחד כשהוא מגיע כמה ימים מאוחר יותר. לעיתים כל כך רחוקות אני נותנת לגבר חדש לחדור אליי לתוך הגוף. לא כל שכן לנשמה. אולי פעם בשנתיים. אני מרוחקת מכולם, כולם מרוחקים ממני. אני יודעת שמחר אני עומדת לקבל את המחזור ולכן אני כל כך נוחה לבכות. אלה גם ההורמונים. הכל מורמונים, כמו שליאור היה אומר. העצב הזה גם מנחם אותי, יחד עם הגשם והאפור והירוק והאור התכלכל. הכנסתי פנימה את הכורסא שהוצאתי למרפסת בתחילת הקיץ, ניקיתי את המרפסת ואת המרזבים. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת מאחוריי לחודשים הבאים. כמעט חורף. כבר לא יהיה יותר חם. קיפלתי את הגופיות והחצאיות והשמלות הדקיקות והעלתי למעלה, והורדתי את החולצות הארוכות, הסריגים והצעיפים. אני אלך לעשות אמבטיה ואכבה עכשיו את המחשב ואת הטלפון. אני אכנס למיטה מוקדם. מחר יהיה יום חדש והמחזור שלי יגיע, ושוב יהיה לי קל יותר לנשום. כמו תמיד אחרי הגשם.