אני וסטאס וגיטרה בס

כשסטאס מתקשר אני מרגישה מתיקות מרוכזת שמתחילה להתפשט לי בכל הגוף. אני מרגישה שהוא יכול לשמוע את החיוך שלי עד הקצה השני של הקו. סטאס הוא המורה שלי לבס. אם מקץ שלושה-ארבעה שיעורים אני עדיין לא מנגנת יותר משלושה-ארבעה תווים – ועוד ביד ימין בלבד – זה רק בגלל שאני כזאת תלמידה איטית, לא בגלל שהוא מורה לא טוב. הוא מורה נהדר. הוא אומר לי, אני לא רוצה שתלמדי לנגן סתם כמו סתומה. אני אומרת לו שדווקא לא אכפת לי לנגן כמו סתומה, אבל סטאס נד בראשו בהחלטיות. את ממש לא רוצה לנגן כמו סתומה. אז הוא מלמד אותי גם תיאוריה – תווים וסולמות וארפג’יו, והאמת שאני לא ממש קולטת מזה הרבה, אבל אני לא רוצה לצער אותו אז אני מהנהנת וסתם נהנית לראות ולשמוע אותו מדבר. מצחיק כמה מהר חוזרים למנטליות של תלמיד וליחסים של מורה ותלמידה. אתה המורה, אתה המבוגר האחראי פה, אני אומרת לסטאס ומושכת בכתפיים. לא חסר הרבה שאני אלעס מסטיק ואפוצץ לו בלונים בפרצוף. אז בינתיים אני לא יודעת לנגן יותר מארבעה תווים ביד ימין, כי יד שמאל זה כבר הרבה יותר קשה, במיוחד למישהי שלא מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית. אני תמיד חושבת שאיזה מזל זה שהנשימה היא פעילות לא רצונית, אחרת כבר מזמן הייתי מתה. אני משתדלת לתרגל כל ערב חצי שעה-שעה כדי לאמן את יד שמאל וכדי לעבוד על הקואורדינציה שלי. יש סיכוי שעוד עשר-עשרים שנה אני אדע לנגן, אם אני אחיה עד אז, אבל האמת היא שלא ממש אכפת לי. כלומר כן, הייתי רוצה לנגן מתישהו, אפילו באופן בסיסי, כדי להיות מסוגלת לנגן עם מ”ם או עם סטאס, או אפילו סתם לבד, שיר או שניים לעצמי. אבל בינתיים אני סתם נהנית מהלימוד. מהדרך. עד אז אני משתעשעת במחשבה להצטרף לפרוייקט של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית שיאפשר לי לנגן רק שלושה-ארבעה תווים על הבס, ביד ימין בלבד. העניין הוא שאני לא סובלת פרוייקטים של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית. המוזיקה שאני אוהבת היא כזאת שבאה מהלב, מהבטן ומה שלמטה מזה, לא מהראש. כשסטאס אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו לחשוב על להקות ושירים ושורות בס שנראה לי שאני אוהבת ושהייתי רוצה ללמוד לנגן, חשבתי ישר על הג’רמז ועל לורנה דוּם. לא נראה לי שזה צריך להיות מסובך מדי – כמה מסובכת כבר יכולה להיות להקת פאנק, לא? כל אחד יכול, לא יותר משלושה אקורדים, אין חשיבות לטכניקה או לוירטואוזיות וכו’ וכו’. אבל אז שמעתי שוב את הג’רמז, אחרי המון זמן שלא עשיתי את זה, וגיליתי שלורנה אולי לא ניגנה מאוד מסובך, אבל היא ניגנה מהר, לעזאזל. זה לא צריך להטריד אותך, אומר לי סטאס. החוכמה היא לפרק כל תרגיל ליחידות הכי בסיסיות שלו, ולהתחיל לתרגל מהקטע הכי הכי בסיסי והכי הכי לאט. רק כשאת משתלטת על זה תחברי את זה למרכיב הבא או תגבירי מהירות. ואל תשכחי לנשום, ותשימי לב שאת לא מאמצת סתם שרירים שאת לא צריכה לאמץ. אני חושבת לעצמי, בעצם זה כמו יוגה.

בדרך כלל סטאס בא אליי, כי הבס והמגבר שלו מפוזרים בכל מיני מקומות שהוא מנגן בהם ברחבי העיר. הוא מנגן עם להקת פאנק, ואפילו ראיתי אותם מופיעים פעם והם לא רעים בכלל. יש לו תספורת מצחיקה דמויית מוהוק, הוא גבוה, ולא ייאמן כמה שהוא צעיר. הוא לומד בבצלאל – כולם בעיר הזאת הם סטודנטים בבצלאל – כך שאנחנו מנהלים בינינו דיון מעמיק למי מאיתנו יש פחות סטריט-קרד. אחר-כך אני נזכרת לשאול אותו אם הוא בכלל אכל במשך היום, בתור סטודנט עני ורעב. הוא אומר שהוא אכל כוסמת בצהריים. כוסמת, בשם אלוהים. אז אנחנו מוציאים כל מה שיש במקרר ושמים על השולחן, ופורסים לחם ומכינים קפה, ובזמן שאנחנו אוכלים אנחנו מדברים על הדברים שהוא לומד ועל אמנות ועל צלמים שאנחנו אוהבים ועל השאלה הרת הגורל איך זה שעוד לא קמה בעיר הזאת אף להקת פאנק בשם גאן סאקר (as in Gun Sucker). סטאס אוכל לחם עם טחינה ירוקה וגבינה צהובה, שזה אחד השילובים הביזאריים ביותר שנתקלתי בהם מעולם. אחר כך הוא מעשן את הנובלס הכתומה שלו ואז סופסוף אנחנו מתחילים “ללמוד”, או מה שזה לא יהיה. רשמית, קבענו מסגרת זמן של שעה לשיעור. בפועל, יוצא שאנחנו מבלים כל כך בנעימים, עם כל השיחות והאוכל והקשקושים, עד שכשאנחנו מסתכלים בסוף על השעון אנחנו רואים שעברו כמעט שלוש שעות.

אז יכול להיות שאני אף פעם לא אדע לנגן ממש. או שאני אדע קצת ובאופן בסיסי, אבל רק עוד הרבה מאוד זמן. זה ממש לא אכפת לי. ברטרנד ראסל אמר פעם שזמן שאתה נהנה לבזבז הוא אף פעם לא זמן מבוזבז. הזמן שאני מבלה בנעימים עם סטאס הוא מהזמנים הטובים והמענגים ביותר שיכולים להיות ביקום. לפעמים אני חושבת שהכיף הכי גדול שלנו כבני אדם, שהוא גם הצורך הבסיסי ביותר שלנו, הוא פשוט קשר אנושי בסיסי: לשבת עם מישהו, לדבר, לצחוק. לא יותר מזה. לא פחות. ולפעמים אני חושבת שהדברים הטובים ביותר בחיים הם אלה שאתה עושה פשוט בשביל עצמם, לא למען ולא בשביל ולא כאמצעי לשום מטרה או תכלית אחרת ולא כדי להגיע לאנשהו. אני אוהבת כי אני אוהבת. אני כותבת כי אני כותבת. אני עושה יוגה כי אני עושה יוגה. אני לומדת לנגן כי אני לומדת לנגן. אני חיה כי אני חיה.