אני מנסה לחשוב איזה זיכרונות נותרו לי ממך מקץ עשר, אחת-עשרה, תיכף שתים-עשרה שנה. אני חוזרת לחודש פברואר 1998, אולי אחת השנים האחרונות שבהן עוד היה חורף אמיתי, לפני שכדור הארץ והאקלים התחילו להשתגע לגמרי. תל אביב, בר בשם לולה ברחוב אלנבי או אחת הסמטאות שיוצאות ממנו. שישי בערב, מוזיקת גראנג’, אנחנו יושבים ומדברים, הידיים שלנו נוגעות זו בזו, העיניים שלנו שואלות ומהנהנות. אנחנו יוצאים החוצה אוחזים ידיים. הרוח מצליפה ומתחיל לטפטף. אנחנו סוגרים מעילים והולכים לכיוון הים. היד שלי בתוך היד שלך בתוך כיס המעיל שלך. רק כשאנחנו מגיעים אל הטיילת ואל הים אנחנו עוצרים. אתה מסובב אותי אליך. אנחנו עומדים עם הגב אל מגדל האופרה, ים שחור לפנינו, רוח מצליפה באלכסון ואיתה רסיסים מלוחים וטיפות של גשם. אנחנו מתנשקים. הורדת את המשקפיים שלך, אני לא זוכרת אם הורדתי את שלי. כשראיתי לפני שנה וקצת את “ואלס עם באשיר” עם אחת הסצינות הראשונות שמתרחשת בלילה סוער וגשום כזה על הטיילת בתל אביב, היה לי פלאשבק אדיר. משם כבר לקחנו מונית לדירה השכורה שלך באחד הרחובות הקטנים שיוצאים משדרות רוטשילד. דירה ישנה ומקסימה עם תקרות גבוהות ומרצפות מצויירות, אבל גם מתפוררת ומטה ליפול. גם אנחנו מטנו ליפול.
בבוקר הכנת לי פנקייק ואני נסעתי חזרה לירושלים. מכאן ואילך היו לנו כמה שבועות ממש טובים. הייתי מגיעה אליך לתל אביב בסופי שבוע, כשאבא של עומר התגורר עדיין בירושלים ועומר בילה את כל סופי השבוע אצלו. היית לקראת סיום התואר שלך בווטרינריה וטרוד בלימודים ובחינות. פעם הבאתי לך צנצנת עם בראוניז שעליה הדבקתי פתק שעליו כתבתי “מזון למחשבה”. בשבתות סוערות וגשומות בבוקר היית קם מוקדם ויוצא אל הים לגלוש. היית כזה נער של ים וגלישה וגלים. אהבתי לראות את הגלשן בפינת החדר שלך. פעם, כשהייתי צריכה לעזוב לפני שחזרת, השארתי לך על השולחן דף נייר שעליו כתבתי את המילים של Oceans.
עידו. איידהו, קראתי לך.
אני זוכרת אותך על הכורסא, נשען אחורנית ומעשן, בזמן שאני מעניקה לך עונג אוראלי עד שאתה גומר. אחר כך הזכרת לי את הסצינה הזאת מ”אימפריית החושים” של אושימה. למרות שראיתי את “אימפריית החושים” לא זכרתי את הסצינה הזאת. אני זוכרת את הפעם שלבשתי את השמלה השחורה עם שורה ארוכה של כפתורים מקדימה וכשישבנו בקולנוע היד שלך נכנסה פנימה ונעצרה בהפתעה כשגילית שאני לא לובשת כלום מתחת. אבל התמונה שחרוטה לי כנראה הכי עמוק היא של בוקר אחד, בוקר פברואר חיוור, או אולי היה כבר מרץ, כשעמדנו והתקלחנו יחד באמבטיה הישנה והמתפוררת שלך, ומהחלון הסתנן אור של בוקר, כמו בציורים של ורמיר. הסתכלת על שיער הערווה שלי, וחייכת, ואמרת, את באמת ג’ינג’ית.
כמה גברים יודעים שאני ג’ינג’ית באור הבוקר במקלחת. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. אולי שלושה. רק אלה שנשארו לישון איתי, והתקלחו איתי בבוקר, והכינו לי פנקייק.
ראינו כמה סרטים ביחד, ודיברנו על ספרים, והתווכחנו בלי סוף על מוזיקה, וישבנו בעוד כמה ברים ובתי קפה. הסתובבנו הרבה בלב תל אביב בזמנים המעטים והנדירים שלא היית טרוד מדי בלימודים ובבחינות. בשאר הזמן, כשלמדת, אני שכבתי במיטה וקראתי. אלה לא היו הלימודים והבחינות שלך והעובדה שהיית צריך להשקיע בהם את רוב הזמן שלך שהפריעו לי, אם כי ידעתי היטב שלא סתם בחרת להיות וטרינר, שאתה מרגיש הרבה יותר נוח בחברת חיות ולא בחברת בני אדם, שקל לך יותר להפגין חיבה ואמפטיה לבעלי חיים ולא לבני אנוש. ידעתי שיש לך פצע עמוק בפנים, אבל אף פעם לא נתת לי להתקרב אליו. גם מקץ שבועות הרגשתי עדיין שלמרות שנורא טוב לך איתי, ושאתה מחכה לבואי ושמח כשאני נמצאת איתך לילה וכמה שעות, אין לזה שום אפקט מתמשך אצלך. אין לי ולזה שום משמעות ומקום אצלך כשאני לא איתך. זה נורא לנסות לקיים מערכת יחסים עם אדם סוליפסיסטי, או לפחות אחד שמתנהג ככה. הרגשתי חלשה ופגיעה וחסרת ביטחון כמו שרק מישהו שמאוהב עד קצה גבול היכולת יכול להרגיש, ובאחת הפעמים האחרונות שהייתי אצלך אמרתי לך כמה קשה לי. שאני מרגישה שבכל פעם מחדש אני מתחילה מאותה נקודה, שבכל פעם מחדש אני צריכה להתגבר ולטפס על אותן חומות, שקשה לי ואני מותשת כמו בטירונות מתמשכת או גיבוש סיירות. לא אמרת כלום, אבל פגישה אחת או שתיים אחר כך אמרת שאתה כבר לא מרגיש מה שהרגשת בהתחלה, ואתה לא רוצה למשוך את זה סתם ועדיף לגמור את זה ככה ועכשיו.
הלוואי שיכולתי להגיד שקמתי והלכתי, כמו שהייתי צריכה לעשות. אבל התחננתי, עליי ועלינו, שתיתן לזה עוד סיכוי. היה לי כל כך קשה לוותר עליך. למרות הקושי העצום שהיה לי איתך, היית הפעם הראשונה – והיחידה – מאז הגירושים שלי שהייתי יכולה לדמיין שוב אפשרות של חיים משותפים עם גבר. חיים תחת קורת גג אחת. בתל אביב. ובנסיבות מסוימות, הייתי יכולה אפילו לדמיין אותי מביאה עוד ילד לעולם, ממך. זו היתה הפעם האחרונה. מאז נעשיתי גרועה בדיוק כמוך, עם חומות הגנה בגובה קילומטרים ומשקל של טון.
והיה הלילה האחרון שלנו, אולי באמצע אפריל, עם גל החום הראשון של העונה. שנינו ישנו שינה טרופה, ובאמצע הלילה כשחיבקת אותי היה נדמה לי שאתה ממלמל אני אוהב אותך. שאלתי אותך מה אמרת, ומילמלת כלום, ולא הייתי בטוחה ששמעתי נכון ובבוקר לא הייתי בטוחה שזה לא היה חלום, ובאותו ערב התקשרת אליי ואמרת שזה נגמר. סופית. והפעם לא ביקשתי ולא התחננתי ולא אמרתי כלום חוץ משלום יפה.
היינו יחד שלושה חודשים, אבל לקח לי שלוש שנים להתגבר עליך. וזה בסדר גמור, אני חושבת שזה לא משך הזמן שאת נמצאת עם מישהו שקובע כמה זמן ייקח לך להתאושש ממנו, אלא כמה עמוק הוא נגע בך. וזה לא שלא עשיתי שום דבר בשלוש השנים האלה. ב-1999 התחלתי ללמוד צילום, ושיחת הטלפון האחרונה שלנו היתה כשסיפרתי לך שהתקבלתי ללימודים במוסררה ואני עוזבת הכל והולכת ללמוד. היו לי שנתיים נפלאות בבית הספר לצילום, ובין השאר הן לימדו אותי שהאושר והשלווה והשמחה הגדולים ביותר שלי הם כשאני לבד ועושה את הדברים שאני הכי אוהבת לבד ובשביל עצמי. ב-2002 עזבתי את הצילום, וב-2003 התחלתי לכתוב ומאז לא הפסקתי. היו לי גברים ודברים ושנים סוערות ומלאות, עם כל הדברים הכי נפלאים והכי איומים שלחיים יש להציע. וכל הזמן הזה לא שמעתי ממך וזה לא הטריד אותי. כי החיים באמת חזקים יותר מהכל.
בשנים האלה גם הפסקתי כמעט להגיע לתל אביב – בהתחלה בגלל שהיה לי קשה מדי להסתובב בכל הרחובות שהסתובבנו בהם ביחד, כשכל הזיכרונות ממך עוד צרובים לי כמו כוויה, ואחר כך מפני שהייתי עסוקה מדי כאן. ירושלים הלכה והפכה לאיבר בלתי נפרד ממני, ולא יכולתי שוב לתאר לעצמי חיים בעיר אחרת. רק כשהכל כבר שקע ונרגע, לפני כמה שנים, יכולתי לעבור שוב בלי פחד ברחוב הקטן שיוצא משדרות רוטשילד שבו היתה הדירה השכורה שלך, וראיתי שאת הבניין הישן, המתפורר, המט ליפול, הרסו, ובמקומו בנו בניין חדש.
כמונו.
שום דבר לא הכין אותי לצהרי יום שבת אחת שבו הטלפון יצלצל ואני אענה ואתה תגיד היי, ואני אזהה את הקול שלך מיד. והדבר השני שתגיד מיד אחר כך, בשקט, זה אני מתגעגע אלייך. ולא יהיו לי מילים ולא יהיה לי אוויר, כי לא שמעתי ממך שבע שנים, ושבע שנים זה מספר טיפולוגי, זה בכלל לא משהו ששייך לחיים המציאותיים. גם לא העובדה שחזרת משנים בארצות הברית, ויש לך אישה וילדה, ויש לך מרפאת חיות, ואין לי שום ספק שאתה רופא נהדר, דוקטור דוליטל. דוקטור דוליטל שהיה שלי להרף עין קצר, לא יותר ממצמוץ עיניים חולף כששנינו היינו צעירים וטיפשים ועקשנים וגאוותנים ולא ידענו איך להחזיק אהבה. אתה היית סטודנט בן 28 ואני גרושה עם ילד בת 36, והאמת היא שלא היה לנו שום סיכוי. מה שהיה בינינו שקע במצולות כמו איידהו הפרטית שלנו, וגלים עצומים של אוקיינוסים כיסו על הכל.
הפכת לי את הבטן,הפכת,עם הפיסקה האחרונה שלך.
לא פייר שהוא התקשר בחלוף שבע השנים
מקסים ועצוב, כל כך נכון הרעיון שזה לא משנה כמה זמן את עם מישהו אלא כמה עמוק הוא הצליח להגיע אליך… וזה מתסכל וכואב מחדש כל פעם.
יויו – אני חוששת שאת מאוד צעירה. אני לא השתמשתי במילה הוגן בסמיכות לאהבה ומערכות יחסים כבר כמה עשורים. חוץ מזה שזה אולי לא הוגן להתקשר אחרי שבע שנים, אבל זה מאוד פואטי. ואם זה פואטי, אז זה בסדר גמור מבחינתי 🙂
ליר, גלי – תודה על הנדיבות. תמיד.
את עושה לי כאלה צמרמורות. ואין הוגן באהבה, זה נכון.
בתור מישהי שגרה באחד הרחובות הקטנים שיוצאים מרוטשילד, אני שולחת אוחחח גדול של הזדהות.
נראה לי שבקרוב אקפוץ לירושלים. צפי למייל.
שני – מצפה בשמחה.
תודה, עופר. תודה רבה גם על השיר 🙂
ברור לך שקפצתי ישר לסוף כדי לקרא את האפילוג, אחרכך חזרתי להתחלה וקראתי בסדר הנכון.
יש לי סוג של משפט פולניה בראש, אבל אשמור אותו לעצמי 🙂
🙂 אני שמח שחייכתיך.
חששך אינו מוצדק:) ולהפך – הלוואי שכשהייתי צעירה (יותר, ובכלל) הייתי טורחת להכניס למשוואות היחסים הבלתי פתירות שלי את נעלם ההוגנות. זה היה נותן תוצאות נעימות יותר למגע. אבל… אולי זו רק אני
יויו, יכול להיות שאנחנו מדברות על שני דברים קצת שונים. אם את מתכוונת למערכות יחסים שיש בהן התעללות וניצול לרעה, אז אין ספק שאת צודקת. אבל אני מדברת על משהו קצת אחר. אני באמת חושבת שאין דבר כזה הוגן באהבה. במערכות יחסים קורקטיות וענייניות – היכרויות שטחיות, יחסי עבודה – כן, אבל באהבה – לא. ואני לא מתכוונת, דרך אגב, רק למערכות יחסים רומנטיות. גם יחסי הורים וילדים הם לא ממש ולא תמיד הוגנים. הורים לא תמיד הוגנים כלפי ילדיהם, ילדים בוודאי ובוודאי שאינם הוגנים כלפי הוריהם, ועדיין, אלה יחסים שעל פי רוב (ואני מדברת על משפחות “נורמליות” ומתפקדות) יש בהם הרבה מאוד אהבה. ואהבה רומנטית היא בטח לא עניין של הוגנות. אם את אוהבת מישהו ואתם ביחד ויום אחד הוא קם ועוזב כי הוא הפסיק לאהוב – זה הוגן? אבל מה בדיוק אפשר לעשות? אהבה זה לא דמוקרטיה.
זה מעלה לי בזיכרון שורה משיר ישן של קריסטין הרש:
You can’t leave me now, I haven’t left you yet
לא יודעת, בעיניי משאלת הלב הזאת היא כל כך מכמירת לב ונוגעת ללב מפני שבאמת, אהבה היא לא דבר הוגן.
א’ הוא הבן זוג שלי כבר המון שנים, יש לנו כמה ילדים, שניים כבר לא בבית.
עכשיו, אחרי שאני קוראת את הבלוג שלך במקום הספרים שיש לי
בבוקר, בצהריים, בערב,
ולא משתעממת לשניה, הקראתי לו את הקטע הזה, הוא שוכב לידי על המיטה ואני מקריאה לו.
הוא מקשיב מרוכז, בעיניים מסתכלות ואני משתדלת שהקול שלי לא יישבר בחלק מהמשפטים, לפני זה אמרתי לו “אתה תאהב את זה” והוא אמר, כן, היא כותבת נורא יפה הנון הזאתי.
ניסיתי לחשוב איפה הייתי ב98.
בדיוק, בטוקיו, בדיוק בחודשים האלה נכנסתי להריון והלכתי כמו מכושפת בעיר המדהימה הזאת, עוד למדתי אז, והיו כבר שלושה ילדים בבית, והכל היה רוחש ועמוס, וא עבד מאוד קשה בתקופה הזאת וחורף בטוקיו זה דבר אכזרי קצת יותר מבירושלים ואז חשבתי על המושג הזה אהבה, כל הכאבים שיש בה שווים את הרגעים של האושר שבאמת נראה שאת דואה מלמעלה ורואה הכל מרחוק ודברים קשורים מתערבבים עם זה אחר כך כל החיים.
וכן, אהבה זה בהחלט לא דבר הוגן, גם במערכות שהן כאילו הוגנות…