דו”ח קריאה

האיש שהיה יום חמישי של גילברט קית צ’סטרטון הוא סאטירה פוליטית במסווה של סיפור מתח. מהצד של סיפור המתח הוא מזכיר קצת את ארתור קונן דויל ושרלוק הולמס שלו – אחרי הכל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון הויקטוריאנית, אלא שב”האיש שהיה יום חמישי” כבר מהפרק השני או השלישי קל מאוד לנחש את המשך העלילה ומיהו ה”נבל” שעומד במרכזה. מהצד של הסאטירה הפוליטית הספר הזה, ובעיקר הפתיחה שלו, הזכירו לי מאוד את “האמן ומרגריטה” של בולגקוב. זו כמובן אמירה אנכרוניסטית: “האיש שהיה יום חמישי” התפרסם ב-1908, ואילו בולגקוב כתב “האמן ומרגריטה” בין השנים 1928 ו-1940. אין לי מושג אם בולגקוב הכיר את הספר של צ’סטרטון, אבל הסצינה הפותחת של שני הספרים דומה באופן מפתיע. עדיין, אין ספק ש”האמן ומרגריטה” הוא ספר מענג הרבה יותר ואנרכיסטי הרבה יותר – צ’סטרטון הוא חסיד החוק והסדר והביקורת שלו היא על הכוחות האנרכיסטיים המנסים לקעקע את יסודות הסדר הטוב (כותרת המשנה של “האיש שהיה יום חמישי” היא “חלום בלהות” – A Nightmare). אבל אם יש סיבה אחת לקרוא את הספר הזה היא בגלל התרגום של משה דור. משה דור הוא משורר, וגם בלי להכיר את המקור, שפת התרגום שלו יפהפיה.

התחנה האחרונה של ג’יי פאריני מתייחסת לשנת חייו האחרונה (1910) של הסופר טולסטוי. פאריני שוזר יחד קטעים מיומניהם (האמיתיים) של האנשים הקרובים ביותר שהקיפו את הסופר הזקן והנוטה למות באחוזתו: אשתו סופיה, בתו סאשה, המזכיר שלו והרופא שלו. כמו בחצר ביזנטית, המאבק כאן הוא על ירושה ועל מורשת – על כסף ועל יוקרה וכוח, הכרוכים בזכויות היוצרים של הסופר לאחר מותו. מהצד האחד ניצבת סופיה, ומהצד השני כל מלחכי הפנכה של בעלה שכרגיל, אהבו מאוד לשנוא אותה מפני שאותו הם העריצו כמו אל. היא מצידה שנאה אותם בחזרה, ונדמה לי שפאריני דווקא נוטה לה חסד ולכל הפחות מבין את הצד שלה במאבק הזה: בשבילם מדובר רק ביוקרה וכוח, אבל בשביל סופיה זו שאלה קיומית: היא יודעת שאם זכויות היוצרים לא יישארו בידיה, היא וילדיה נידונים למחסור כלכלי – אחרי הכל מדובר בשנת 1910 וברוסיה הצאריסטית. הדמות של סופיה כאשתו-של, שנדונה לחיות לנצח בצל בעלה הסופר הגדול, הזכירה לי גם את דמותה של זלדה פיצג’רלד.

“בכל פעם שאני פועלת מתוך רגשות חזקים ואמיתיים מכנים אותי משוגעת. כשליובוצ’קה נוהג כך, מכנים אותו גאון”.

סאלי לוקהארט: הצל בצפון, פיליפ פולמן – אני יודעת שזה ספר נוער, אבל אני אוהבת ספרי נוער. זה הספר השני בסדרת סאלי לוקהארט, וסאלי כבר בת 22 (בספר הראשון בסדרה היא היתה בת 18). כמו בספר הראשון, פולמן מפליא לתאר את כל הפרטים הקטנים ביותר של החיים בלונדון הויקטוריאנית, ובעיקר הוא מפליא לבנות גיבורה פרוטו-פמיניסטית, או ליתר דיוק, בהתחשב בעובדה שהשנה היא 1878, סופרג’יסטית.

סלון יופי | דמקה סינית, מריו בייטין – אחת לכמה זמן אני צריכה לקרוא ספרות כזאת כדי להזכיר לעצמי כמה אני שונאת ספרות מנוכרת. היא כל כך נעדרת אמפטיה וחום אנושי בסיסי, שהיא באמת סטרילית לגמרי – סטרילית גם במובן האנגלי של עקרה. עקרה וקרה וצחיחה – בעיקר “דמקה סינית”, הנובלה השנייה. ב”סלון יופי” עדיין יש משהו הומני יותר, ולכן היא נסבלת יותר בעיניי. לגמרי לא הפתיע אותי לקרוא שמריו בייטין הוא אמן מיצג. משהו מהיחס הזה שלו הוא מביא גם לספרות.