מיאמי ביץ’

הוא מתוק ומתסכל כמו שרק מישהו בן 27 יכול להיות מתוק ומתסכל לאישה בת 47. אנחנו במיטה ואני יושבת עליו. הוא עדיין עם הבוקסרים עליו, אני בקומבינזון שחור וכלום מתחת. הזיקפה שלו מבעד לבד התחתונים מתחת לכוּס שלי. אנחנו מנסים לנהל שיחה תרבותית על סרטים שאהבנו בעשור האחרון. אני מזכירה סרטים בהשראת קומיקס – העולם שבפנים, אמריקן ספלנדור, ג’ונו. הוא נוקב בשמות של אפוסים שוברי קופות מצד אחד וסרטים אזוטריים שבחיים לא שמעתי עליהם מצד שני. ככה זה אנשים שלמדו קולנוע. אנחנו מהרהרים בקול אם לג’ים ג’רמוש ולאנג לי היו סרטים ממש טובים בעשור החולף. בסוף נמאס לנו מכל סיכומי העשור ואנחנו נותנים דרור לתשוקה ומניחים לה להזדקף בינינו. אני עושה לאט את דרכי למטה. הזין שלו ממלא לי את הפה. אני מעניקה לו עונג אוראלי בדרכים שהוא לא חווה עדיין. אני שומעת אותו נאנק. היד שלו ספק מחזיקה ספק מלטפת לי את הפנים. מוצא חן בעיניי שהוא עירום לגמרי חוץ משעון היד השחור הגברי שהוא עדיין עונד. זמן עומד בינינו. הפה שלי מתמלא בזרע שלו. אני סוגרת שפתיים סביב הזין שלו ובולעת הכל.

אנחנו שותים תה כשהשמיכות החמות כרוכות סביבנו. אנחנו יושבים עירומים מתחתן ומדברים על יפן ועל מסעות בארצות הברית. אחר כך אנחנו מתחילים שוב. הפעם הראש שלו בין הירכיים שלי. הזיפים הג’ינג’יים שלו אל מול המקום שבו העור שלי הכי עדין. כשהוא עולה אליי אני מנשקת ומלקקת לו את השפתיים והלשון. הוא מתנשק נהדר, אני אוהבת להתנשק איתו. הוא לוחש שהוא רוצה לחדור אליי. אני פשוקה לעומתו. אחר כך אני מעליו. הוא אומר שהוא רוצה לראות אותי נעה עליו. הוא מחדיר לי אצבע לישבן. אני מסוגלת לגמור ככה בקלות אבל אני עוד לא רוצה. אני מציעה לו הצעות נוספות. הוא מהסס. אין לו הרבה ניסיון בזה ויש לו את החששות שלו, אני מתארת לעצמי, הוא עייף וקצת מצונן והוא אומר שנשאיר את זה לאחר כך ואולי נלך לישון קצת. אני אומרת לו בסדר, וחושבת שזו הפעם השנייה שלי איתו והפעם השנייה שלא גמרתי. אבל זה בסדר, אני חושבת. זה קורה, זה חלק מסקס. את לא תמיד יודעת אם תגמרי ואיך ומתי. אבל משהו בקול שלי אומר כנראה אחרת. אל תגידי לי בסדר כשמשהו הוא לא לגמרי בסדר, הוא אומר לי. זו פעם שנייה ואני כבר מכיר אותך קצת, אבל לפעמים אני באמת לא יודע אם זה בסדר או לא. אני יודעת שהוא מתכוון גם ליום שישי לפני הרבה שבועות שהוא הבריז לי. אני מתחילה לבכות. זה תמיד מרגש אותי באופן עמוק כשאני מרגישה שמישהו מסוגל לראות אותי באמת, מעבר למילים ולמחוות החיצוניות. לא תמיד הוא רואה אותי. אבל עכשיו הוא מחבק אותי והחיבוק שלו מנחם אותי והגוף שלו קורן חום ונעים להתכרבל לעומתו וכך אנחנו נרדמים.

בבוקר הדירה קרה ושנינו סתורים ופרועים והפוכים וצריכים להגיע לעבודה, ושלו בכלל בתל אביב. אנחנו יוצאים מכאן ביחד והולכים לתחנת האוטובוס. אני אוחזת בכף היד שלו בקצות אצבעותיי אבל שומטת אותה כמעט מיד כי אני כל כך פוחדת שהוא יירתע ויוציא אותה מכף ידי. אני כל כך לא גיבורה. אני מרגישה חשופה ופגיעה ואני יודעת שיש לי לב דיסלקטי והוא לא תמיד מפענח נכון סימנים ואותיות. אני מזכירה לעצמי שאני בת 47 ולמה שמישהו בן 27 ירצה אותי, במיוחד כשיש לו כל כך הרבה נשים וסקס. אז אני משתדלת להיות קוּלית ואגבית לגבי זה למרות שאני יודעת בבירור שאין שום דבר קוּלי ואגבי בעניין הזה. סקס מטביע בי חותם, הוא משנה דברים, וזה שהוא צעיר ממני בעשרים שנה עושה את זה עוד יותר גרוע. אני לא רוצה להרגיש פאתטית. להרגיש דחויה זה תמיד גרוע, אבל זה גרוע פי מיליון להרגיש דחייה ממישהו שצעיר ממך בעשרים שנה. וזה הכי גרוע בשבילי שמתחת לחזות החיצונית המחוספסת והמוחצנת שלו מסתתר גרעין מתוק מאוד ורך. כי אלה הגברים שנוגעים לי הכי עמוק ובעצב הכי חשוף שלי. זה, והעובדה שהוא נמצא בדיוק ברגע שבין סוף הנערוּת לתחילת הבגרוּת האמיתית, החיים המבוגרים, אלה שאף אחד לא יכול להימלט מהם, אלא אם כן זה במחיר הרבה הרבה יותר גבוה. ואני רוצה להגיד לו שלא יאבד את זה אף פעם, את הגרעין המתוק והרך הזה שלו, אחרת מאחורי החזות החיצונית המחוספסת לא יישאר שום דבר אמיתי.

תשמור על זה, אני רוצה להגיד לו, אפילו שזה הכי מסוכן בשבילי. אני מקווה שתל אביב לא תשחית אותו לגמרי. שתמיד יישאר שם בפנים משהו מהנער החיפאי שהגיע לעיר הנוצצת והמפתה עם חלומות הקולנוע שלו.

אבל שום דבר מכל זה לא נאמר שם בבוקר האפור בתחנת האוטובוס. אני עולה על קו 19, והוא מנשק אותי נשיקה חטופה לשלום ואומר לי מותק. אני מנופפת לו אחר כך מבעד לחלון והוא מחייך. הוא מחכה לקו 32. אני נזכרת ששכחתי להראות לו את השלט שתלוי מעל לשלט תחנת האוטובוס, שמישהו חמד לצון וכתב עליו מיאמי ביץ’.

(דצמבר 2009)