בעשר בערב אח הלילה מכבה את רוב האורות במחלקה. כל מטופלי היום כבר מזמן הלכו הביתה. רק שלושה אנשים נשארים ללון בלילה במחלקה הדוממת. האורות מעומעמים עכשיו, כל המכשירים שציפצפו כל היום השתתקו, האינפוזיות נותקו, אפילו המנקים כבר ניקו ופינו והלכו. אח הלילה שואל מה אני קוראת. אני מראה לו את עטיפת הספר. הוא שואל אם זה רומן. כן, אני אומרת לו, אבל בגלל שזה יפני זה רומן מאוד מאופק. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני קוראת רומנים זולים. ערב קודם לכן מ”ם נד לי בראש כשהוא שמע עם איזה שלושה ספרים אני מתכוונת להגיע לאישפוז. את בטוחה שאת לא רוצה לקחת משהו יותר קליל? אבל הספר הזה נהדר לקריאה בזמן בית החולים שכל שעה בו עוברת כמו נצח מלא כאב. בשמונה בבוקר נכנסתי לכאן והנחתי את התרמיל על המיטה שכבר סומנה בשמי. אני פושטת את הסוודר ולובשת חולצת בית חולים ירוקה מעל לגופיה הארוכה שלי. אני בצום עוד מהערב הקודם, ובעיקר מפריע לי שאסור לשתות אפילו מים. רופא צעיר מגיע ושואל ומסביר ומחתים אותי על טפסים, ובזמן שהוא דוקר אותי כדי לקחת ממני דם לספירה ותיפקודי קרישה ומכין לי פתיחה לאינפוזיה, שואל אותי על האולסטאר שלי. אחר כך מגיעה האחות ובודקת לי לחץ דם. בסוף מגיעה הביופסיה עצמה. מתחת לשד הימני וקצת הצידה, תחת סריקת אולטרסאונד קפדנית ואחרי שתי זריקות הרדמה מקומיות. הזריקות האלה מכאיבות כמו אצל רופא שיניים. הזריקה הראשונה מרדימה את הרקמות העליונות, החיצוניות. הזריקה השנייה נועדה לאלחש את הרקמות העמוקות יותר. ורק אחרי שתיהן זו הדקירה של הביופסיה עצמה, ולמרות שתי הזריקות שקדמו לה היא עדיין מכאיבה מאוד. החדירה של המזרק הגדול לכבד והשאיבה של רקמות חיות מתוכו היא באמת נורא נורא מכאיבה. אני לא יכולה ולא רוצה לדמיין איך לפני כמה שנים עוד עשו את הבדיקה הזאת בלי הרדמה מקומית מקדימה ובלי אולטרסאונד. לפעמים ההבדל בין פרוצדורות רפואיות לאיטליז קצבים הוא מאוד מאוד דק. אבל לפחות הכאב הזה הוא מאוד מאוד קצר, אני חושבת שזה לא לקח אפילו שנייה. אולי חצי שנייה. ואז אני מצוּוה לשכב על צד ימין במשך שעתיים ולא לזוז. אז טוב שיש לי ספר, למרות שאחרי כל כך הרבה שעות בצום, כשעדיין אסור לי לשתות אפילו מים, ותחת אורות הניאון האכזריים והחימום המייבש של בית החולים, אני מרגישה שגם מתחיל לי כאב ראש.
בסוף, כשכבר מותר לי להתחיל להסתובב ולשתות ולאכול, אני בקושי יכולה להסתכל על האוכל שמגיע. זה כל כך מזכיר לי אוכל צבאי. אני מדלגת על המרק ולא רוצה להסתכל אפילו על הבשר, אבל אפילו בגירסת בית חולים אורז לבן פשוט ואפונה ירוקה זה משהו שאפשר תמיד לאכול. אני רוצה לאכול רק כדי שאני אוכל לקחת שני כדורים נגד כאב ראש. חוץ מזה לא כואב לי כלום. אני מסמסת לעומר שהכל בסדר ומקבלת ממנו שתי שיחות טלפון מתרפקות וממיסות. בערב אבא שלו מתקשר לשאול איך אני. אני יודעת שהוא דואג לי לפי זה שהוא אומר שבסוף אני עוד אקבור את כולם. בחמש יש ארוחת ערב של שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה לבנה וגיל ומלפפון ועגבניה ולקינוח עוגת ספוג עם ריבה וקוקוס. העוגת ריבה הזאת היא כל כך בה”ד 12. גם ארוחת ערב בשעה חמש זה כל כך בה”ד 12. והמיטה, והסדינים, והמגבת. זה כמו בטירונות שוב, גם אם עברו מאז מיליון שנה. כל שעתיים באה האחות למדוד לי לחץ דם והיא מרוצה שהוא תקין ויציב כל הזמן. בערב מחליף אותה אח הלילה ועכשיו הוא בא לכבות את האורות. מחר בשבע בבוקר מכתבי השיחרור יהיו מוכנים, הוא אומר, ונוכל ללכת הביתה.
אני מניחה את הספר. אני כבר לקראת סופו, אבל עכשיו כבר שורפות לי העיניים ואני עייפה מכל היום הזה. אני שמחה שכאב הראש עבר ולא כואב לי שום דבר אחר. עכשיו כשהחדר חשוך אני יכולה לראות מבעד לחלון הגדול את כל העולם בחוץ מנצנץ בחושך – האורות של בית זית, מוצא ומבשרת. מדי פעם מונית מתקרבת בכביש שיורד לבית החולים, אורות הפנסים שלה משתקפים בכביש הרטוב. בחוץ היה כל היום סוער וקר, ירד ברד והיה גשום כמעט כל הזמן, אבל שום דבר מכל זה לא הגיע ולא נגע לכל מה שהתרחש ומתרחש בתוך הבועה הסגורה של בית החולים. אני מתכופפת לתרמיל ומוציאה ממנו את הדיסקמן ושמה את הדיסק של הסולסייברז, ולאט לאט עוצמת את העיניים עם המוזיקה.
בשש-ארבעים-ושבע בבוקר אח הלילה מדליק את כל האורות ומניח את מכתב השיחרור על הארונית ליד המיטה. הגב שלי מכווץ משנת לילה על מזרון בית חולים לא נוח, אבל אני יודעת שזה שומדבר שכמה מתיחות של יוגה לא יוכלו לשחרר מיד. חוץ מזה אני הולכת הביתה וזה כל מה שאכפת לי. אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, ופושטת את הכותונת הירוקה ולובשת את הסוודר, ושורכת את האולסטאר ומכניסה את הספרים והדיסקמן לתרמיל. בשבע ועשרה אני בחוץ, נושמת עמוק את האוויר הגשום. אני עוצרת מונית. מחלקת אישפוז לילה נמצאת במכון שרת, שמאכלס את המחלקה האונקולוגית של בית החולים. משש וחצי בבוקר מתחילים להגיע אנשים לטיפולים כימותרפיים, לכן קל למצוא כאן מונית. לילה אחד במכון שרת מספיק כדי להבין איפה באמת נמצאים הסבל והכאב והצרות האמיתיות ואיך כל שאר הטרדות היומיומיות הן סתם שטויות.
בשבע וחצי אני בבית. אני מדליקה את הרדיאטור ואת הדוד ואת הקומקום. אני פותחת את הדלתות של המרפסת ונושמת עמוק. זה בוקר חורפי קר ואפור ורטוב, אבל הריח של האדמה הבוצית והאוויר אחרי הגשם והעצים אחרי הסערה הם נחמה גדולה. הרוח ניערה את עלי הכותרת הלבנים של השקדיות והם נשרו כמו קמצוץ של אבק פיות. אני צריכה את כל היופי הזה אחרי כל הכיעור. את החריפות של החורף, הגשמיות של הגשם. אני מכינה לעצמי קפה. תיכף יהיו מים חמים לאמבטיה.
הקלישאה הגדולה מכולן, מקומה כאן: רק בריאות.
צימררת אותי….שנים עבדתי למטה,בקומת המרתף של המושתלים ונק’ המבט של החולים שלי תמיד הייתה קדושה בעיני. בחזרה מהעבודה הייתי מנסה לצאת דרך המיון כדי לעבור מס צעדים מול היופי של בקעת בית זית והוד הכנסיות של עין כרם, כדי ,כמוך, לרענן את הנפש בירוק והחום, כדי לשטוף את התמונות הצרובות של כאב וחוסר אונים.
ולא פחדת ?
תודה, פול. לקלישאה הזאת, כמו לבריאות עצמה, אין תחליף 🙂
ליר – תצטרכי לספר לי על זה יותר בפירוט ובהזדמנות ממש קרובה, כי קומת המרתף של המושתלים נשמע לי כמו בית חולים למצורעים, אז אני סקרנית. אני לא יודעת באיזה מקצוע טיפולי את עוסקת, אבל נשמע לי שאת מטפלת ממש ממש טובה. לאיזה קומה שאני לא אגיע אני רוצה מטפלים כמוך:)
הבדיקה עצמה לא כל כך הפחידה אותי, אבל אני כן חוששת קצת מהרגע שבו יגיעו התוצאות, כי אז אני אצטרך באמת להתמודד עם זה – מה שזה לא יהיה.
בריאות, נון, רק בריאות. בסוף עוד תקברי את כולנו.
אני לא אוהב את המילה הזו – אישפוז. ואני שמח שאת בבית.
בחמש יש ארוחת ערב של שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה
לבנה וגיל ומלפפון ועגבניה ולקינוח עוגת ספוג עם ריבה וקוקוס
(אני רוצה את המחט ישר ללב, בלי הרדמה, and let it bleed)
אוח, אתה כזה קרניבור. שכחתי שבלי סטייק (מדמם) חייך אינם חיים:) אני דווקא חיבבתי את הלחם האחיד והגבינה הלבנה, ולו רק בגלל הנוסטלגיה. אה, והיה גם תפוז.
אבל אתה יודע, כן שמתי לב וחשבתי על זה שמי שיכול שולח את המלווים או קרובי המשפחה להביא לו סנדוויץ’ מאחת מרשתות הקפה או דוכני המזון החיצוניים. וחשבתי לעצמי מעניין מתי, במסגרת ההפרטה הגורפת של המדינה, בתי חולים יפסיקו לספק מזון וזו תהפוך להיות הבעיה הפרטית של כל אחד לדאוג לעצמו למזון בזמן אישפוז. ומי שיכול – כלכלית ובגלל שיש לו בני משפחה – סבבה, אבל מה יהיה (כרגיל) על העניים והערירים. אם וכאשר זה יקרה, אני מקווה שאני לא אהיה כבר בחיים כדי לראות את זה.
תראה איזה מחשבות יכולות לצמוח לאדם רק משתי פרוסות לחם אחיד וגבינה לבנה. וגיל.
אוי ואבוי, נו”ן.
יאמר לכף זכות – לפעמים אני לא מבינה את היכולת של אנשים למצוא את היופי ו — השלמה, אני מניחה, עם מצבים מסוימים, ונדמה שיש אנשים שקולטים זאת במבט חטוף. אני מניחה שאת אחת מהם.
ורק בריאות.
אנחנו חייבים כבר להיפגש. איט הז בין טו לונג…
הרבה בריאות יקירתי- את אחד האנשים האחרונים שאני מכיר שעוד הולכים עם דיסקמן… זה הופך אותך לסוג של שמורת טבע – מה שלא מותיר לך ברירה אלא להיות בריאה.
אתה יכול להיות בטוח שיש לי עדיין גם ווקמן וקסטות. כך שאם אתה שואל אותי, אני ממש מתקדמת עם הדיסקמן.
ושיר – תודה רבה. לא הספקתי להגיד לך קודם. אני מאוד מעריכה את זה.
כפי שנאמר, רק בריאות, קפץ לי הלב מלקרוא את זה ומקווה שבאמת הכל בסדר עכשיו.
חוצמזה אני חייב לך משהו, פעם הבאה שנהיה בשכונה לא אשכח.
אני צריכה לעשות את כל החיבורים
(כן, מצאתי בינתיים צילומים ונשכתי קלות את אצבעי…זה היה אחרי המייל)
כשכתבת שקראת ספר התכוונת ל”רקמת סתו” נכון?
כן, רקמת סתיו. ותודה עידית על כל התגובות שלך.
איך זה שאני קוראת את הפוסטים החורפיים שלך
והשמש הקופחת נמסה ופתאום בחוץ זה חורף כמו שאני אוהבת עם עננים בשכבות וצבעים, כאלה ששנים של אומנות לא באמת יצליחו לחקות.
ואת רקמת סתיו עוד לא קראתי….
(אני במאבק שעומד להסתיים בין שני ספרים, “שחורה לבנה יהודיה” של רבקה ווקר ו-“יומנה של קופאית” של אנה סם, את הראשון הבטחתי לקופאית בסופר, ואני חייבת לסיים כדי לתת לה כי עוד מעט אני יוצאת לקניות)
ואז סוף סוף אתחיל את “החיים הוראות שימוש”
אבל כשאת הספר הזה אני אסיים, יודיעו על זה בחדשות
(כן, אני יודעת, גם אני לא מקשיבה…לא נורא מישהו יספר לנו שאמרו את השם שלי בחדשות..)
אה, נו, ואז את רקמת סתיו…