דו”ח קריאה

בלתי נראה – פול אוסטר. כרגיל אצל אוסטר יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, וממנו/מהם מתפצלים עוד איזה סיפור או שניים. כל סיפור כתוב בגוף אחר (ראשון, שני, שלישי), בזמן אחר, יש רצח לא ברור וגילוי עריות שהיה-או-לא-היה, והדמויות יוצאות ונכנסות בין הסיפורים השונים. אם זה נשמע מבלבל, זה בגלל שזה באמת כך. ייאמר לזכותו של אוסטר שכמו אשף להטוטים מצטיין הוא מצליח להחזיק את כל הכדורים האלה – הסיפורים האלה – באוויר. בשלב הזה מעניין באמת לקרוא את אוסטר פשוט כרב-אומן של כתיבה, בלי קשר לתוכן או לעלילה שהיא כבר באמת פחות מעניינת. מה שמעניין את אוסטר, כרגיל, הוא שאלת האמת והבדיה – היה או לא היה, למי להאמין, מי מהדוברים הוא מספר אמין, אם בכלל? מה שמעלה גם את השאלה מי או מה הוא הבלתי נראה? הסופר? מלאכת הכתיבה/מלאכת הסיפור? האפשרויות האלה נראות לי קצת בנאליות, מה גם שבמקרה של אוסטר הן לגמרי לא נכונות: אוסטר הסופר נוכח ומורגש לגמרי בסיפור, וכך גם מלאכת הכתיבה והסיפור שלו.

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון. עוד מישהו שנראה לי שנמצא בדרך להפוך לרב-אומן של כתיבה אבל בלי הרבה תוכן מאחורי זה הוא מייקל שייבון. זה מה שהרגשתי ב”איגוד השוטרים היידיים” – שמדובר במפגן פירוטכני מרהיב של כתיבה ופעלולי לשון, אבל לא הרבה מעבר לזה. דווקא בגלל זה היה מענג כל כך לקרוא את מסתרי פיטסבורג. זה הספר הראשון של שייבון, הוא כתב אותו בשנת 1988, בגיל 25, כתרגיל מסיים לתואר שלו בכתיבה יוצרת. אפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה בתור דיוקנו של הסופר כאיש צעיר, כי הסופר הזה קרוב מאוד לדמויות הצעירות שהוא מתאר. הדמויות האלה מסתובבות רוב הזמן המומות ומבולבלות, ולא רק כשהן תחת השפעת אלכוהול וסמים. כולן נמצאות בנקודה קריטית בזמן חייהן: רגע לפני ההתבגרות, ה-Graduation המיתולוגי, אותה נקודה בזמן – האחרונה אולי – שבה עוד ניתן לחקור ולזגזג על קווי התפר והגבולות שבין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, בין עבריינות להליכה בתלם, בין היחסים עם ההורים, כלומר המשפחה הביולוגית, לבין היחסים עם החברים, כלומר המשפחה החלופית. זו הנקודה בזמן שבה הכל נראה אפשרי, רחב ופתוח, רגע לפני שכל האפשרויות הולכות ומצטמצמות באופן מבהיל משנה לשנה.

מה שמעניין בספר הזה הוא שניתן לזהות בו בדיעבד את כל הזרעים לספריו העתידיים של שייבון: את ילדי הפלא, את קאווליר וקליי, את השוטרים היידיים. מה שעוד מעניין הוא שבגלל שהוא נכתב על-ידי סופר צעיר בשנת 1988, אפשר לזהות בו הדים של הנציגים הבולטים של הספרות האמריקאית בשנות ה-80 – ג’יי מקינרני וברט איסטון אליס בעיקר. אבל בגלל שכתב אותו גם סופר מוכשר מאוד, אפשר לשמוע בו הדים הרבה יותר עמוקים והרבה יותר ארוכים – של סקוט פיצג’רלד ו”גטסבי הגדול” שלו, למשל. כמו בגטסבי, מגיע הרגע שבו המסיבה נגמרת, ולא רק שהיא נגמרת אלא שצריך לשלם את המחיר שלה, והמחיר הזה הוא טרגי. זה הרגע שבו אתה מתבגר.

שפה שסועה – בוריס זיידמן. אהבתי מאוד את “המינגוויי וגשם הציפורים הנופלות”, אבל מה שהיה מדויק מאוד בספר ההוא – הזהות הכפולה, המולדת הכפולה ובעיקר השפה הכפולה, דהיינו, העברית הרוסיאתית של זיידמן – הפך כאן לקצת יותר מדי. חבל, כי יש כאן כמה סיפורים/פרקים יפים מאוד, וחבל שאי אפשר היה להסתפק בזה, כלומר בקובץ של מעט סיפורים אבל טובים, במקום להתפזר על הרבה סיפורים אבל פחות טובים.

הנפשיים – עמיחי שלו. הספר הזה הוא כמו שמיים שרוטים של גלויה. הוא עכור ומדכא ומלא מועקה כמו המציאות שהוא מתאר; כמו המוזיקה של נושאי המגבעת שהיא אחד משני הצירים שסביבם סובב הספר, וכמו טירונות חורף בצפון השומרון של בעלי פרופיל נפשי, שהיא הציר השני שלו. הרבה הרבה יותר מדכא מ”ימי הפופ”, הספר הקודם של עמיחי שלו, שבעצמו לא היה ממש יום שטוף שמש בפארק, ולא פחות טוב.

תמיד צעיר – בוב דילן, תרגום יהונתן גפן. זה אמור להיות ספר ילדים, אז קניתי את זה לעומר, ליום הולדתו ה-21. וכמו בספר ילדים, מבוגרים יקראו בעיקר את האיורים. אני לא דילנולוגית גדולה – הגאונוּת והענקיוּת שלו ברורות לי גם בלי להיות כזאת – אבל האיורים-בסגנון-רטרו של פול רוג’רס הם עונג מזוקק של רפרנסים תרבותיים לרקע שממנו צמח דילן ואינספור התייחסויות לשיריו. כך, למשל, איור תיבת הגיטרה הנושאת את המדבקה This machine kills fascists (וודי גאת’רי!), החיפושית האדומה שנושאת לוחית רישוי SHB 65 (השיר Subterranean Homesick Blues משנת 1965), דוכן ההחתמה בפארק שניצבים לידו אלן גינסברג, ג’ק קרואק ו-וויליאם בורוז, ועוד ועוד ועוד.

עוד נקראו: “שנת הגנן” של קארל צ’אפק (מקסים), “חרדתו של המלך סולומון” של אמיל אז’אר/רומן גארי (ככה-ככה).

מתחילה לקרוא עכשיו: “מנקודת מבטו של העשב”, אנדריי קורקוב.

ממתינים בתור: “מרק עגבניות זוחל אל השמיים” של פאולינה בוקובסקה, “בדידותם של המספרים הראשוניים” של פאולו ג’ורדנו, “המתיקות שאחרי” של ראסל בנקס, “סיפורי ניק אדמס” של המינגווי.

אולי ייקנה וייקרא: “פתאום דפיקה בדלת”, אתגר קרת.

בשום פנים ואופן לא ייקנה ולא ייקרא: הרוקי מורקמי, “לרקוד לרקוד לרקוד”. כי די, נו, באמת. הגיע הזמן לתרגם עוד סופרים (וסופרות!) יפניים לעברית.