מאז בלומה לנון לא נהניתי כל כך מספר שעניינו הדיבוק ששמו ספרים, כמו “החקיין” של דייויד בלבין. גם כאן, מדובר בספר מצחיק מאוד שנסוב סביב הדרך שבה הספרים הורסים לביבליופילים (שלא לומר ביבליומאניאקים) את החיים. מרצון, בטח שמרצון. וגם כאן הסיום הוא על גבול האימה – סטיבן קינג היה מעריך את זה, ואני מזהה כאן גם נימה פול אוסטרית. אין שום דבר שחביב יותר על ביבליופילים מאשר קריאת ספרים שעוסקים באובססיה האהובה עליהם. זו קריאה מהנה ומוצלחת מאוד.
אהבתי גם את “המטייל” של אדריאן פן דיס. גם בגלל הכתיבה החסכונית וגם בגלל הכתיבה הצבעונית על פריז – היא צבעונית מפני שהיא מתארת את השוליים, התחתיות, הפרברים. זו פריז שמלאה במהגרים חוקיים ובעיקר לא חוקיים – פליטים, מהגרי עבודה, בני כל הצבעים, הלאומים והדתות. המספר הוא גבר אירופאי לבן ואמיד שלמעשה גם הוא מהגר – הוא עקר מהולנד לצרפת שנים רבות קודם לכן, בעקבות אהבה נכזבת – אבל כמובן שהוא נהנה מכל זכויות היתר שמעמדו כגבר אירופאי לבן ואמיד מקנה לו. אלא שלגבר המסוים הזה יש גם רגשות אשמה, מצפון מייסר ושאלות מוסריות שנוגעות למה הדבר הראוי/הטוב/הנכון לעשות לנוכח סבלם של אחרים – אלה שלו זכו לאותם יתרונות שהוקנו לו מלידה. אין לזה תשובה פשוטה, אבל הדבר הראשון והבסיסי ביותר שהאיש הזה לומד, בעקבות כלב שנכנס לחייו ולא ברור מי מהשניים מאמץ את מי – הוא מה לא לעשות: לא להפנות את המבט, לא להדיר רגליים, לא לאטום אוזניים ולא לסגור את הלב.
אפילו בימים קשים.
ברור:)
תמיד.
הספר השני
(אולי הוא יצליח לחטוף את לבי, כמו שאני מקווה כבר כמה ימים כי שום ספר לא גורם לי לצלול מספיק לעומק, )
תודה
(לא לסגור את הלב??)
אף פעם לא לסגור את הלב.
כל כך הרבה מהתרגילים שלי ביוגה מוקדשים לשמירה על לב פתוח.
כן, נון, זה מתחבר למה שכתבת על קומיקס,
בעצם הייתי צריכה לכתוב “לשמור על לב פתוח…”
(“לא לסגור את הלב” מתחיל בשלילי, כשאני חושבת על זה והמשפט השני, כלומר הראשון, מתחיל ב”לשמור”)
טוב, די…שומרת על לב פתוח
זה היה מאוד בחיוך 🙂