זה היה הסופשבוע הלוהט הראשון של אוגוסט, ובליל שישי הלכתי אליו לדירה החדשה עם שקית נייר חומה שהיו בה כיכר לחם וזיתים ועגבניות מיובשות ושוקולד וזר חמניות. כביש ישר אחד מחבר עכשיו בינינו – עולה בטשרניחובסקי, מתפתל בש”י עגנון, יורד עם בני בתירא ואלעזר הגדול ליוסי בן יועזר, והנה אני בתוך הקטמונים. אני חושבת על זה שהוא חזר לשכונת הילדות שלו, לשכונה שבה הוא נולד וגדל. הדירה החדשה שלו עדיין חשופה וריקה ומלאה בארגזים, אבל היא מסוידת ונקייה ומזמינה, ויכול להיות שעם הזמן היא תהיה לו בית.
אנחנו שוכבים אחרי הרבה שבועות – כבר חודשים – שלא עשינו את זה. הוא רוכן מעליי ומלקק לי פטמה אחת לאורך זמן אינסופי עד שהעור שלי כולו סומר מרוב תשוקה – שלו, שלי, אליי, אליו. אחר כך הוא יורד עוד למטה וממשיך לעשות לי אותו דבר. זה כמו לחזור הביתה. אני מתחת לעור החם שלו, מתחת לזיפי הזקן שלו, מתחת לחום השפתיים שלו. אני נפתחת אליו. הוא מחזיק אותי קרוב אליו מתחתיו כשהוא גוהר מאחוריי, כף היד הבטוחה שלו מתמקמת לי בין הרגליים בנקודה המדויקת של מי שיודע אותי הרבה זמן.
אחר כך אנחנו הולכים לשבת על המרפסת. הוא מכין לי קפה שחור ומוציא לעצמו בקבוק בירה. אני מביאה מים וכוסות מתוך ארגז שנפרק למחצה במטבח. הוא מעשן סיגריה ומציע לי שאיפה. זה היה תמיד הטקס הרגיל שלנו, עכשיו הוא עבר מקום. אנחנו מדברים. על הגירושים שלו עכשיו, על הגירושים שלי לפני כל כך הרבה שנים. על הילדים שלנו. על הילדוּת שלו בשכונה הזאת. על ספרים. אנחנו מדברים בשביל כל השנים שבהן לא דיברנו הרבה ורק נתנו לגופים שלנו להיות כל כך קרובים.
יש כל כך הרבה דברים שאף פעם לא ידעתי עליך בעצם, אני אומרת לו. הדברים הכי טריוויאלים. מה הטעם של הגלידה שאתה הכי אוהב. עם איזה תוספות אתה מזמין את הפיצה שלך.
יש דברים שאני לא רוצה לשנות בינינו, הוא אומר. התאהבתי בך בגלל שהפרטיות שלך היא מקדש. אני לא הולך לחלל לך אותה.
ואז אנחנו שותקים.
הכל שברירי עכשיו ושום דבר לא ברור. הכל השתנה, וזה עדיין משתנה. אולי נמצא דרך למתוח את הזמן הזה שבו היינו נאהבים. אולי אני רק אעזור לו לעבור את התקופה הזאת. זוכרת איך זה היה כשאת התגרשת? כל מה שרצית זה שמישהו יחבק אותך וינחם אותך ויגיד לך שהכל יהיה בסדר בסוף. וזה תמיד בסדר בסוף.
את עדיין פוחדת, הוא שואל. אני מנידה בראש לשלילה. ושוב אנחנו קצת שותקים.
כבר שתיים בלילה והעיניים שלי מצטמצמות מעייפות ומהחום. מעל נפרשים שמיים עכורים בגוון כתום זרחני של חמסין. הזיקוקים שהיו קודם בבית צפפה והאירו את השמיים במיליון כוכבים צבעוניים כבר מזמן נגמרו. ברחוב למטה עוברת ניידת משטרה, האור הכחול שלה מהבהב ברחוב. אחר כך עוברת מכונית עם מוזיקה בקולי קולות, ואז שוב שקט. הרוח חמימה אבל מביאה איתה הקלה. לרגע חולף אחד יכולתי לדמיין שלווה גדולה שיש בה מקום גם לגבר.
נון, זה היה מאד יפה ואמיתי. רגע שיש להנציח ולזכור. מאלה שמביאים אותך לסף בכי.
השקית ניר החומה ומה שהיה בתוכה.
וזה שהכל (תמיד) בסדר בסוף.
(אה, אני לוחשת לי , תשתקי עכשיו ותלכי לישון…)
אמרתי לך כבר שנה טובה?
עידית – אני תמיד שמחה לקבל עוד איחולי שנה טובה. ועין זין – תודה.
יפהפה (כרגיל), ואם את תמיד שמחה, אז קבלי שנה טובה גם ממני…
גם אחרי שעזב את אשתו, דומה שנשארת רק המאהבת שלו.
ספלינטור, תמיד טוב לשמוע ממך שוב! שנה טובה לך ולכל יקיריך ואהוביך. וגם לך, ג’יי-ג’יי.
בא לי לכתוב “מאד יפה ומרגש” אבל מרגישה יותר מורכב מזה. אני שמחה מאד שאת כותבת (וגם, בן זוגי מתחיל ללמוד בירושלים ויתכן שנעבור בקרוב, אז אולי אפילו ניפגש מפעם לפעם). שנה טובה.
אני אשמח מאוד אם ייצא לנו להיפגש שוב במקום ששמו מתחיל ב-א’… ואם אתם זקוקים למשהו עם המעבר לג’יי-סיטי, תגידי לי.
הממ… חיכיתי לפרק הזה.
בסוף יהיה בסדר, זה ברור, אבל אני לא מעזה להציץ, שלא יגמר כל כך מוקדם.
שתהיה שנה מתוקה.
שנה מתוקה, יקירה!
תוספות לפיצה, טעמים של גלידה. מטונימיה או מטאפורה?
שנה טובה, יצירתית ובריאה, גם אם באיחור קל (סליחה).
או אולי סינקדוכה? 🙂 האמת, סתם תהייה קיומית… (מה גם שאף פעם לא הבנתי לגמרי מה זו מטונימיה. או סינקדוכה. ולצורך העניין גם מה באמת ההבדל בין מטאפורה ודימוי. אני כה גרועה בספרות)
אבל כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא – שנה טובה מאוד לך ולנ’ שלך.
אני כבר לא נכנס כל יום כמו פעם. רק מעט, מעט לפעמים. ובולע אותך בביס גדול בהתחלה ואז לאט לאט אחר כך, כשאני מרגיש שהסוף קרוב.
מטונימיה – אם זכרוני אינו מטעני – זה חלק קטן מהשלם שמייצג את השלם.
סינקדוכה – אני מניח שזה כמו מטונימיה רק לא.
תודה על האסוציאציות האוראליות:)
מדהים.
פעם ראשונה אני כאן, תכף חוזר.
לא הייתי כאן המון זמן. ואני כל כך רחוקה פיזית מירושלים.
את נכנסת מתחת לעור ומושכת במקומות כל כך מעוצבבים שזה כואב.
למה הפסקת לכתוב?…