שיורד בדשא. ובחצרות, ובגינות, ועל העצים והגגות, וכל רחביה היתה היום מבהיקה וממורקת ושוב היה אפשר לנשום. זה הנרות שמרצדים בחנוכיות הזכוכית השקופות שאנשים הניחו על הגדרות ובחלונות שמסמנים לי את כל הדרך הביתה. זו שרשרת האורות שנמתחת מעל ימק”א וכמה עצים מקושטים במחרוזות נורות קטנטנות שמנצנצים מרי כריסמס, הפי הולידייז, חגים שמחים. זה המעיל הצבעוני והצעיף המפוספס והמגפיים הפרחוניים שמוסיפים לי צבע לחיים כשבחוץ נעשה אפור וזועף וקר. יומיים הרוח הסתחררה ודפקה וחרקה והלב שלי התכווץ מקור בגלל הסופה המדברית ובגלל רוחות המלחמה. חזית דרומית קרה. אני לא יודעת איפה עומר ואני מקווה שהכל בסדר. כל כך הרבה נחמה מספקת לי השכונה שאני גרה בה בעיתות מצוקה ומועקה. העיר היא כזה מקור נחמה. הרחוב שאני גרה בו הוא רחוב ותיק ויפה. בתי אבן, צמחיה ענפה, חתולים, סטודנטים עם כלבים, תושבים ותיקים. אני גרה כאן כבר יותר מ-12 שנה, וכשגרים 12 שנה באותו מקום מכירים כבר את כולם בסביבה. את דרור מהמכולת שמגדל תוכים, את רפאל מהמספרה, את יונתן ואיליה ורחלי מחנות הספרים, את אלברט מזיגמונד, את עובד מהטמבוריה, את האב ובנו מהמכבסה, את מנקה הרחוב הקבוע, את מאכילת החתולים. אני מחייכת לכולם ועוצרת לדבר איתם תמיד. זה הכפר העירוני שלי. אהבה למקום היא עניין שאינו מוערך מספיק. כשאני קוראת רווקות שמחפשות אהבה, שמחפשות גבר, את הגבר, את האחד, וכל החיים שלהן וכל התודעה שלהן סובבת סביב זה אני רוצה להגיד להן, לא, לא, אהבה באה בכל כך הרבה אופנים וצורות. אהבה של גבר ואישה היא לא האהבה היחידה. אפילו לא בטוח, בטח שלא תמיד, שהיא הצורה הטובה והנעלה ביותר של אהבה. יש אהבה לילד, ויש אהבה לאמנות, ויש אהבה למסע, ויש אהבה לבעל-חיים, ויש אהבה למקום. מישהו דתי היה מעיר, ובצדק, שמקום הוא גם שמו של אלוהים. אבל אני מתכוונת למקום במשמעות החילונית והגשמית ביותר שלו. אהבה למקום, לסביבה שאתה חי בה, היא אחת מצורות האהבה המנחמות ביותר שיש.