בדיוק כשנכנסתי הביתה משיעור יוגה ביום שישי בצהריים שמעתי את הקול המתכתי של הטלפון הנייד מחדר השינה, מודיע שממתינה הודעה קולית חדשה. על המסך נרשמו שתי מילים בלבד
אוהב אותך
לפני שבועיים או שלושה עברתי אצלו במקום העבודה. כמה ימים לפני כן הוא התקשר ואמר שדברים לא טובים קורים אצלו בבית. הוא לא פירט. במהלך כל שנות הרומן שלנו אף פעם לא התקשרתי אליו. אולי פעמיים-שלוש, במקרים חריגים. זה תמיד היה הוא שהתקשר, אחת לכמה שבועות, והיינו משלימים דברים בטלפון ואם זה היה מסתדר לשנינו היינו מתראים. ושוכבים. ומדברים. ככה זה נמשך שש שנים, בקצב ותדירות מאוד מאוד נמוכים. זה מה שאיפשר לזה להימשך כל כך הרבה זמן. אז הלכתי אליו לעבודה, ושם, על המרפסת בחוץ, הוא סיפר לי שהם מתגרשים. ולא היה בינינו שום דבר חוץ מצער עמוק ושקט, כי לא כך דמיינו אף פעם את פני הדברים. כל אחד מסיבותיו שלו.
שעה אחרי שהלכתי משם הוא התקשר ואמר שעכשיו לא נתראה תקופה מסוימת. שהוא צריך לעבור את זה לבד. אני לא יכולה להגיד שזה הכאיב לי. בכל פרידה מקרית יש משהו פרוזאי, ושום דבר לא נמשך לנצח. בטח שלא קשר כזה שתלוי על זמן שאול. אם יש משהו שהרגשתי זו דווקא הכרת תודה. הכרת תודה על זה שהוא לא מצפה שאני אחכה לו עכשיו עם בית חלופי וזוגיות חדשה וכל הדברים שהוא ואני יודעים שאני לא מסוגלת להם.
לפני חודשיים או שלושה הוא ישב על קצה המיטה שלי, מעשן באפלולית את הסיגריה שאחרי, וגם בלי לראות את העיניים שלו ידעתי שיש בהן דמעות, והוא דיבר בשקט וכאב על זה שהוא אף פעם לא יהיה מסוגל לעזוב את הבית ואת אשתו, ושהוא כל כך מצטער, ושהוא אוהב אותי כמו שהוא לא אהב אף אחת אף פעם, ושהוא חולם עליי בלילות ושיש לו כל כך הרבה רגשות אשמה. וניסיתי להגיד לו מה שאמרתי לו תמיד כשזה עלה בינינו אחת לתקופת-מה: שאני לא רוצה שהוא יתגרש, שאני לא רוצה ולא צריכה ממנו שום דבר אחר חוץ מאשר את האהבה שלו, שזה מספק אותי ככה, שהאהבה שלו כשלעצמה היא מתנה נפלאה ואי אפשר לדרוש יותר בלי להיות סתם חמדניים. שמה שהופך את הסיפור הזה לאפשרי הוא בדיוק מה שהוא בלתי אפשרי. שאני לא רוצה ולא צריכה השם שלו, את חשבון הבנק שלו, את קורת הגג שלו, את החסות הכלכלית והחברתית שלו, את הטבעת שלו או ילדים ממנו.
ובגלל זה חשבתי שהוא אף פעם לא יתגרש. בגלל זה חשבתי שאולי רק גבר שעבר את גיל 50, ורק גבר נשוי, מסוגל לאהוב ככה. ובגלל זה הרגשתי כל כך בטוחה באהבה הזאת. האהבה הזאת נתנה לי תחושת ביטחון וחופש גם יחד, שזה דבר נדיר. הידיעה שהיא שם איפשרה לי להמשיך להיות חופשייה ולבד, ואלה שני דברים שאני לא מסוגלת לוותר עליהם.
מצחיק איך כשזווית אחת נפרדת כל המשולש מתפרק. כשחושבים על זה, זה אירוני.
כן. המשולש הוא הצורה הבסיסית הכי יציבה סטאטית. זה פיזיקה, וזה עצוב מבחינת כל הזוגיויות באשר הן.
זה נשמע לי נכון, הפיזיקה הזאת.
אני חושבת על זה דווקא במושגים של משוואה מתמטית. כל עוד דברים היו בלתי אפשריים מבחינתו, זה היה אפשרי מבחינתי. עכשיו כשדברים הם אפשריים מבחינתו, זה הופך להיות בלתי אפשרי מבחינתי.
החיים הם איזון מופלא.
נוצרת אצלי איזו התמכרות אל דמויות ללא שם. מעילים שנעים ברוח בטבלת גורלות בעיר אחרת, ברחוב אחר, ליד בית קפה אחר.
נפל הפור והסרט האילם שנע כאן, הפך למראית הקלנע של החיים שלי. זמן רב אני פה, כי הרגשתי יחד בשתיקה הזו, המפרה, המוסכמת.
ועכשיו מתחלחלת הרגשה שגם את מעט לבד וזה הזמן לצאת מן פיר הביוב. להזכיר כמה את יפה. לפחות מכאן.
תודה, פינבר. מאחר שאני מרגישה עכשיו בעיקר מכוערת ומעוותת מאוד, זה מנחם מאוד.
את מאד יפה נון. נשבע לך.
וגם:
כמו כל דבר בקשר שלכם, אני חושבת שהזמן יכריע.
תקראי לי חסרת תקנה, אבל לא נראה לי שזה סוף הסיפור.
גם אני, שבחיים לא ראיתי אותך
יודעת שאת יפה