אני מנסה להזכיר לעצמי – ובגלל זה אני כותבת – שגם אם אני חתומה על האישור של עומר להתגייס למסלול קרבי על-אף שהוא בן יחיד, וגם אם יקרה הגרוע מכל – אני לא צריכה להרגיש שזו תהיה אשמתי. אני מנסה להזכיר לעצמי שאלה שרידים ושאריות של חשיבה מאגית, וחשיבה מאגית טבועה בכולנו, אבל זה לא אומר שהיא נכונה או פרודוקטיבית. אני מנסה להזכיר לעצמי שילדים הם לא רכוש של ההורים. בשום גיל, בטח שלא אחרי גיל 18. זה כמו שחליל ג’ובראן כתב: ילדיכם אינם שלכם. הם של החיים. אין ולא היתה לי שום זכות לכפות על עומר או למנוע ממנו את הדרך שלו בחיים. את הבחירות שלו. אין לי גם שום דרך להגן עליו תמיד. אני מנסה להזכיר לעצמי שיכולתי לאבד אותו כבר לפני כמה שנים. זה היה מפחיד לא פחות משירות קרבי. אני מנסה להזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל יעבור עכשיו בשלום, אבל אני עדיין יכולה לאבד אותו בעוד כמה שנים, בצד השני של העולם. או מעבר לרחוב. מי יכול לדעת. דברי ימי האנושות הם דברי ימי אובדן, מכאוב ושכול. מה שבטוח הוא שאף פעם לא יכולתי, ואני לא יכולה, לעמוד בדרכו. או להחזיק אותו בכוח.
עצוב לקרוא את זה, כי האמת אין שום שליטה על מה שילדים עושים… אבל זה מפחיד במיוחד שההחלטה על העתיד לבוא לא נמצאת בידיך אלא בידי גנרלים ואנשי מלחמה.
כן. יש לנו מעט מאוד שליטה בכלל.
הבלוג הזה הולך ומוכיח את עצמו בתור הממתק הכי טוב שמסתובב באינטרנט בזמן האחרון.
פוסטים קטנים, לאקונים, שטומנים בחובם עולם ומלואו.
תודה, אליאונורה. את כל כך נדיבה. במיוחד שאני כל כך אוהבת את הבלוג שלך.