הכדור הכחול

אני וליאור אש נפגשים באקראי ברחוב עמק רפאים כשהוא בדרך מפה לשם ואני בדרך משם לפה והנתיבים שלנו מצטלבים. אנחנו מתיישבים מול הפיצה ובמשך שעה ארוכה אנחנו פשוט מדברים. על גדי ועל אנשים שהיו ועדיין. על אנשים שאנחנו אוהבים ואנשים שאנחנו לא. על הכתיבה והצילום שלו והספר שהוא עוד מעט יוציא. על הלייבל שלו והלהקה שלו. על הדרך שבה העיר מוחקת כל הזמן קטעים שלמים מעברה ולכן לנצח נידונו להמציא בכל פעם דברים מחדש. על האופן שבו הרוזה הקדימה את אוגנדה/סירה/באסס. על להקות שאנחנו אוהבים ולהקות שאנחנו שונאים. על איך פעם היו פה חנויות תקליטים. על מוזיאון ישראל המחודש ועל טיים אאוט החדש כתסמונת של אותו דבר. על כל העיר שפעם היה בו מה לקרוא ועל שכונות שלמות שנמחקות לטובת מפלצות נדל”ן ואיך גם שני הדברים האלה הם אותו דבר. זה קצת כמו שיחת נוסטלגיה אבל זה לא, כי ליאור עדיין צעיר מדי בשביל נוסטלגיה אבל כבר לא צעיר מספיק כדי לא להכיר חלקים שלמים מההיסטוריה של העיר. כמו שלפעמים אני מדברת עם סטאס ואין לו מושג איך חלקים שלמים של העיר היו פעם. הזמנים משתנים וזו אפילו לא שיחת קיטורים, יש דברים טובים ויש דברים רעים, כמו בכל מקום, כמו בכל זמן. אבל באחר-צהריים המסוים הזה אין דבר יותר נעים מאשר לשבת על הספסל מול הפיצה ברחוב עמק רפאים ולדבר עם ליאור אש ואפילו האוטובוסים שעוברים לידנו ופולטים עלינו את כל העשן והפיח החם שלהם לא מפריעים לנו. בפעם האחרונה ישבנו בדיוק כך לפני כמה חודשים על ספסל ברחוב עזה ואוטובוסים חלפו על פנינו ודיברנו על ספרים ועל תקליטים ועל עבודות ועל חיים ועכשיו שוב הנתיבים שלנו נפרדים, ליאור הולך להחזיר סרטים לאוזן, אני ממשיכה הביתה, ואני יודעת שעוד כמה חודשים ניפגש שוב, באיזה רחוב, על איזה ספסל, ונמשיך בדיוק מאותה נקודה בחלל ובזמן שאנחנו משאירים עכשיו מאחור. אי שם, בחלל אינסופי, כדור הארץ סובב על צירו.