תפרים

ניצן אוספת כל מיני שמלות סבתא ומכניסה בהן תיקונים ועידכונים וגזירה ותפירה מחדש ואז היא מוכרת אותן בכל מיני אירועי יד שנייה. בתחילת הקיץ קניתי אצלה בבאסס חמש שמלות כאלה ב-200 שקל. השמלות האלה נראות כמו אוסף ממד-מן. אני אוהבת אותן ואני אוהבת את הרעיון שזה זול, זה ממוחזר, זה פריט ייחודי וזה הופך את הארון שלי לאוסף פרטי.

בדרך לחפש חצאית או שתיים בטרומפלדור אני עוברת בשוק ומוצאת אצל נעמי אוסף של כותנות לילה פרחוניות שאני זוכרת שהיו פעם לסבתא שלי. כבר לא מייצרים היום בגדים מכותנה כזאת, אפילו לא כותנות לילה. אז אני קונה אותן. בסמטה שליד גלריה ברבור אני מוצאת עוד חופן של שמלות יד שנייה זולות, כך שבסוף אני לא מגיעה בכלל לטרומפלדור. החצאיות יצטרכו לחכות.

לפעמים כשאני עוברת ברחוב מסילת ישרים בדרך לשוק, מול הכניסה לבתי מונקטש, אני רואה שהסטודיו של מומי פתוח, אז אני נכנסת. אם הוא נמצא הוא שמח לדבר איתי ולהראות לי את הבגדים שהוא בדיוק מצא ומשפץ או שהוא מעצב ותופר בעצמו. החדר הקדמי הוא חדר התצוגה ויש בו רהיטים ישנים ואוסף מרהיב של בגדים. למומי יש טעם נפלא ועין חדה לאיתור בגדי וינטג’ ורטרו. כל כך הרבה פריטים קניתי שם במשך השנים. החדר האחורי הוא המתפרה – עולם מופלא של גלילי בד וחוטים ומכונות תפירה וסרטי מדידה. אם משהו מוצא חן בעיניי ומצריך תיקון, מומי והתופרת הרוסית המבוגרת שלו שולחים אותי להסתובב חצי שעה בשוק, ואז הם מקצרים, גוזרים, מכניסים תפר או שניים וכשאני חוזרת זה מוכן.

כמו שיש מזון נשמה, ככה יש גם בגדי נשמה. כשאת מכירה את מי שעשה אותם, את מי שפרם ותפר אותם מחדש, את מי שהכניס בהם כל תפר ותך, את מי שהשקיע בהם תשומת לב כולל כל הפרטים והכפתורים, את מי שהכניס בהם משהו משל עצמו – עמל, מחשבה, אהבה – יש להם הרבה יותר משמעות.

ב-29 באוגוסט בדיוק של שעון אפשר היה סופסוף לחזור ולנשום. הטמפרטורות צנחו למידות הנורמליות שלהן וקיץ מזעזע הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הזיכרון שלי מחודש אוגוסט הנורא הוא חור שחור אחד גדול. אני לא זוכרת מה היה בחודש הזה ואיך עברתי אותו. אני מרגישה עכשיו כמו מי שחוזרת לחיים. המוני התיירים מתחילים לעזוב את העיר ואפשר לשוטט שוב ברחובות. זאת העונה למצוא ברחוב דברים מסעירים. החגים בפתח ואיתם ימי חופש שנחוצים לי כמו אוויר לנשימה. אני מתכננת לסדר מחדש את כל האוספים הפרטיים שלי – הבגדים הספרים הדיסקים הפליירים והפוסטרים. אני מתכננת לחזור לנגן. כל חודש אוגוסט לא יכולתי לחשוב אפילו על להרים את הגיטרה מרוב חום וחלחלה מהרעיון שעוד משהו יידבק לי לגוף.

סטאס הוא כוכב צפוני בשמיי עכשיו. לפני כמעט חודשיים הוא יצא למסעותיו בארצות הצפון ויחזור רק בסוף החודש. לא התראינו בעצם מאז חודש מאי, מה שלא הפריע לו להשאיר לי ערימה של שיעורים בשיחת הטלפון האחרונה שלנו לפני שהוא נסע. בטח, אמרתי לו בלי למצמץ, אין שום בעיה. אני אעבוד על כל הסולמות האלה. לפעמים אני נתקפת אליו געגועים. אני חושבת על השנה שחלפה ושמחה על זה שהוא נכנס לחיי. אני שמחה שהתחלתי לנגן על בס ואני שמחה על הזמן שבילינו ביחד, ואולי כשהוא יחזור לעיר עם הציפורים הנודדות של הסתיו, נחזור גם לעשות שיעורים. מה שהיה בינינו היה, ומה שלא היה גם היה, ומי יודע מה יהיה בשנה הבאה. כמו השמלות באוסף הפרטי שלי, גם השנה החדשה נתפרת עכשיו על בסיס השנה שעברה שמתחילה להיפרם.