תחת כנפי המקום ההוא ששמו מתחיל ב-א’, שמנהלים אותו א’ ו-א’, שנמצא בסמטת א’, נפתחה הגלריה לסאונד, שאני חושבת שאפילו שם רשמי וקבוע עוד אין לה. כמובן שפתחו אותה יוצאי מוסררה. ואלה קיצור תולדות המאפיה-של-מוסררה-ואיך-היא-השתלטה-על-העיר: איתמר ואורי הקימו את אוגנדה, ליאור ותומר הפכו את דיוואן לסירה, איתמר וליאור פתחו את הבאסס והורישו אותו לרוקי בי, אמיר ב וחברים הקימו את No Coast, והייתי יכולה להמשיך עם טפטוף השמות גם עם מי מנגן ושר באיזו להקה ומי שייך לאיזה קולקטיב של די-ג’יים, אבל אני חושבת שהרעיון ברור. כולם למדו במוסררה. בכל פעם שהייתי אומרת לסטאס שהלכתי למקום זה-וזה ושמעתי את כך-וכך, הוא היה שואל אותי אם גם הוא מהמאפיה של מוסררה, ותמיד היתה לו על הפנים הבעה שהיא תערובת של מורת רוח והערכה. אבל זה רק בגלל שסטאס הוא בצלאלניק.
אז עכשיו יש לנו גלריית סאונד. שתיים, בעצם, אם מחשיבים את העובדה שגם יפו 23 של בצלאל מתפקדת בבסיסה גם כגלריה לסאונד. ההבדל בין שני החללים הללו הוא כל ההבדל שבין בצלאל למוסררה, בין המימסד לבין האנדרגראונד (או האנדרדוג): החלל הענק היפהפה, המוקפד, המשופץ של בצלאל ביפו 23 – חצי מהקומה השלישית בבנין הדואר המרכזי, עם כל ההוד וההדר של הבנייה המנדטורית, לעומת החדרון הקטן, המרושל והמאולתר, חסר כל חן ויופי, של גלריית הסאונד שליד אוגנדה. לגלריית הסאונד הזאת אין עדיין שם רשמי, כאמור, בעוד שיפו 23 מתהדרת בתואר “חלל לאמנות ומחשבה” (רק בבצלאל יכולים להגות שם כזה). בערב הפתיחה לפני שלושה חודשים ניגנו שם אשכרה מתים ולאב גרנייד, אבל הן לא ניגנו כרגיל כלהקות רוק, אלא כמיצבי סאונד. אותו דבר היה בערב הנעילה של הפרויקט/מיזם הפותח, שבו ניגנו קסקס ויברטו והגלגול הנוכחי של NX2. לא הייתי באירועים האלה, על אף שהם נשמעו מעניינים. אני מחבבת כל אחת מהלהקות האלה כלהקות רוק, ואולי דווקא בגלל זה אני מתקשה להבין למה צריך להפוך אותן למיצב/מיצג סאונד. עוד פחות מזה אני גם מבינה מה ההבדל בין מיצב סאונד לסט של די.ג’יי. ואולי באמת אין הבדל ולא צריך להיות הבדל.
כל ההקדמה המפותלת הזאת באה כדי לומר שביום רביעי שעבר בערב הלכתי לראות בגלריית הסאונד שליד אוגנדה את המיצב של אמיר בולצמן ואהבתי אותו מאוד. תחת הכותרת “מפה של נתק” בולצמן בנה מיצב שבו מיטשטשת ההפרדה בין האמן – גם כיוצר המיצב וגם כמבצע שנוכח בעת המיצב עצמו* – לבין הקהל: מי בעצם פועל ומי המופעל? מתי נוצר בין השניים קשר ומה טיבו? מתי ואיפה הוא מתנתק? בהתחשב בעובדה שכל השאלות הללו טובות לכל אינטראקציה בין אנשים, יכול להיות שמיצבי סאונד הם לא עד כדי כך אזוטריים. הם יכולים להיות תקשורתיים. יכול להיות אפילו שאני אצליח להבין אותם יום אחד. בינתיים, אני בעיקר שמחה שיש עוד כמה דברים מעניינים לבדוק שהם לא בהכרח הופעות, בעיקר בעונת היובש הנוכחית.
* בולצמן היה חלק מטריו של שני סקסופונים וחצוצרה שליווה את המיצב בנגינה חיה, וליתר דיוק הגיב בנגינה חיה על בחירת הצופה היכן להציב את הסמן על פני מפת אזורי הנתק שעל צג המחשב.
“גלריה לסאונד”? מי צריך את השטויות האלה? תנו לי רוקנרול.
אה כן, מוסררה וכל מה שיצא משם זה שיעמום שחור. חוץ מאורי שהוא סבבה ומהאוגנדה (מינוס המחירים המופקעים וגלריות הסאונד).
“מבחינת כל רוח בעלת מבנה פנימי מדעי, לראות בדבר כלשהו יותר ממה שנמצא שם משמעו לראות את הדבר פחות. מה שנוסף מבחינה חומרית, מפחית מן הדבר מן הבחינה הרוחנית… אני מייחס מצב זה של הנפש לתיעוב שלי כלפי המוזיאונים.”
————————
“במושג אמנות יש לכלול כל מה שמענג אותנו בלי שיהיה שלנו – הפנים החולפות, החיוך שניתן לזולת, שקיעת השמש, שיר, היקום האובייקטיבי.”
הו, שלום! באמת חסרו לי האש והגופרית ונבואות הזעם שלך:)
אתה בא הערב לרם אוריון? או שזה לא מספיק רוקנרול בשבילך??
והמשפט האחרון נהדר. חוץ מהעניין הזה של “יקום אובייקטיבי”, שהוא קצת בעייתי מבחינה פילוסופית. אבל עדיין.
בלילה, המון אחרי שדעתי נחרצת להירדם
וכמה לא מתאים (לי)לחזור לחלום של ליל אמש אני הולכת שם בעיר שאני לא מכירה, שומעת חצוצרה מרחוק, נרגעת.
זה נפלא, מעולה
מחכה לעוד, אבל ממש בשקט ועם נר קטן שדולק בחושך…
וגיטרה רחוקה רחוקה
מוגזם לדעתי לייחס לבתי ספר רוחות והתגלמויות, כל אדם בעולמו, אנשים מטיפוסים שונים הלכו לסצנות ועולמות שונים מטבע מה שלמדו מדוע ואיך בבתי הספר שלהם. למה לקרוא לאנשים בצלאלאניקים ומכנופיית מסוררה?
כל עוד נמשיך להגדיר אחרים לפי סטריאוטיפים , נמשיך להיות מגובלים עצמנו על ידיהם.
אגב, איך הייתה החוויה של ללמוד במוסררה? המקום נשמע לי מסקרן.
כל האנשים האורבניים האלה…כל הרעיונות האורבניים האלה …מבלבלים אותי. איך כל האנשים האורבניים האלה נהיו כל כך אורבניים? האם זה בגלל הבניינים? בגלל האספלט?
מה עושה בן אדם אורבני?
האם מוסררה זה מקום אורבני?
האם בית ספר מוסררה מלמד אנשים להיות יותר ירושלמים-אורבנים?
האם ירושלמים הם האנשים הכי אורבנים שיש, כי זאת עיר בת 3000 שנה ולכן התרבות העירונית כאן הכי מפותחת, או לפחות המיסטיקה העירונית השורה על העיר?
הם היו שולחים את כל הסטודנטים של מוסררה לבצלאל, ולהיפך, האם זה היה מערער מן היסוד את התפיסה לפיה בצלאל זה הממסד ומוסררה זה האנדרדוג הנשכני?
אם בצלאל זה הממסד, מה זה המשטרה?
הו! כל כך הרבה שאלות. כל כך מעט תשובות יש לי. ראיתי לא מזמן תערוכה מהממת בשם DiverCity – השם הוא כמובן משחק מילים על המושגים “עיר” ו”מיגוון”, ואני חושבת שבטקסט הזה יש קצה חוט לתשובות אפשריות:
http://www.kulturalna.warszawa.pl/events,1,33465.html?locale=en_GB&b=1&pNum=11
דרך התערוכה הזאת יצא לי להתוודע לצלם טורקי צעיר עוצר נשימה בשם עלי טפטיק, ובמיוחד לשתי סדרות צילומים שלו על איסטנבול: Nothing Surprising ו-Kaza ve Kader (“מקריות וגורל”):
http://www.alitaptik.com/index.php?/works/nothing-surprising/
(וזו גם דרך להגיד שלא הייתי פה קצת זמן)