דו”ח קריאה

כמה עמודים לתוך “נתניה” של דרור בורשטיין נזכרתי פתאום בפתגם הלטיני ad astra per aspera. אפשר להבין את הפתגם הזה לפחות בשני אופנים, שהם קרובים אבל לא זהים. אבל מה שמשמעותי יותר בהקשר הזה היא השאלה מתי אדם מרים את עיניו לשמיים ומה הוא מחפש. איזו תשובה, איזו נחמה. בורשטיין נע לכל אורך הספר בין הקיום האישי והפרטי שלו לקיום הקוסמי של היקום כולו. זו תנועת מטוטלת אינסופית בין המבט המופנה פנימה, לתוך עצמי המתכלה והסופי, לבין המבט המופנה החוצה, למעלה, אל השמיים, אל האינסופי. יותר מכל דבר אחר הספר הזה הוא ספר זן שמבין שאין שום הבדל בין אני לבין היקום, בין ביוגרפיה לבדיון, בין חיים למוות. לא מפתיע למצוא במרכזו את עיקרי מאמרו של מאסטר הזן הווייטנאמי תיך נאט האן על עקרון ה-No Coming No Going. כל ניסיון למסור את “תוכנו” של “נתניה” – מה שהוא לא יהיה – במסגרת הגדרות ספרותיות/לשוניות מקובלות, משטח אותו והופך אותו לממבו-ג’מבו ניו-אייג’י מקושקש. הוא לא. יכול להיות שזה ספר שעל אודותיו יש לשתוק, כפי שכתב כבר פעם פילוסוף-נזיר זן ידוע. זה ספר פואטי מאוד, ובעיניי הוא לא פרוזה כי אם פואמה ארוכה, מהורהרת ושקטה על הקיום האנושי, על הקיום הקוסמי, על ביוגרפיה אישית ומשפחתית – אמיתית ו/או בדויה, על האופן שבו מארג של תנאים אקראיים הופכים את הקיום שלנו להכרחי וחד-פעמי, וכמה כל זה בלתי נתפס בגודל ובמשמעות שלו. כל אלה הופכים את “נתניה”, דווקא לאור השקט הפנימי והעוצמה המרוסנת שלו, לספר מרעיש ומטלטל.

בדומה ל”תחנה האחרונה” של ג’יי פאריני על ימיו האחרונים של טולסטוי, גם “חרוזים לסטלין” של רוברט ליטל מביא את סיפור חייו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם תחת שלטון העריצות של סטאלין מפי כמה דוברים: מנדלשטאם עצמו, אשתו המסורה נדייז’דה, המאהבת המשותפת שלהם זיניידה זייצבה, חבריהם הקרובים אנה אחמטובה ובוריס פסטרנק, ושוטה בשם פיקריט שולמן. סטאלין היה דיקטטור אכזר ורצחני לא פחות מהיטלר, זה משהו שאיכשהו עד היום לא ממש הופנם כאן, ובכל הנוגע לדיכוי אנשי רוח וסופרים אף עלה עליו (לא שיש איזה תחרות נושאת פרסים בעניין), ולו רק בשל העובדה שמשטר האימים שלו נמשך הרבה יותר זמן. “חרוזים לסטלין” הוא לא תחליף לחומר קריאה רציני על זוועות “שמש העמים”, על מנגנון הגולאגים ומה כל זה עשה לסופרים ולאנשי רוח בברית המועצות, אבל זו הקדמה לא רעה.

איכשהו, במפתיע או שלא, התברר לי שמיבול ספרי הקומיקס המקומיים שראו אור לאחרונה, אלה שקניתי היו כולם של נשים. מירב שאול, נגה מלצר, נגה רויך ושלוש בוגרות שנקר שהוציאו ספר יחד תחת השם The Shakedown (אלינה גורבן, שרי כהן והגר ורטהיים): כולן נשים צעירות – אני מניחה שפחות או יותר באמצע או במחצית השנייה של שנות העשרים לחייהן – שאם יש משהו שעובר כחוט השני בכל יצירותיהן זה החיפוש אחר מקום משלהן בעולם. וירג’יניה וולף כתבה שכל אישה זקוקה לחדר משלה, אבל 80 שנה אחר כך, וכשלרבות מאיתנו אכן יש חדר משלהן (או מחשב משלהן או שולחן עבודה משלהן, לצורך העניין), אני חושבת שעדיין רוב הנשים לא מרגישות שיש להן מקום משלהן בעולם. זה עדיין עולם של גברים, עם כללים של גברים, ורוב הנשים שאני מכירה לא מרגישות בו לגמרי בבית. מבין שלושת “סיפורי הניסים” של מירב שאול אחד נקרא “לחזור הביתה”, החוברת של נגה רויך נקראת “על הדרך”, ושם החוברת של נגה מלצר, חד חלק וברור, הוא There’s No Place Called Home.

אבל אולי זה באמת גם עניין של גיל. כפי שמבטאת זאת נגה רויך, “מי אני בתוך כל זה? ומתי? ובאיזה תנאים? למה אני לא מצליחה לשים סדר בדברים ובמילים? למה אני תמיד מקווה? מתישהו אני אדע?” כשמסתכלים מקרוב רואים שגם על הקומיקס של רויך וגם על הקומיקס של מירב שאול כתוב בכתב יד קטן וכמעט בלתי מורגש בס”ד וב”ה. זה לא ממש משנה. מה שחשוב הן השאלות, לא התשובה. התשובה יכולה להיות אלוהים או היקום או אהבה או אני או אף תשובה או כולן. אין ביניהן הבדל. מכל החוברות אהבתי במיוחד את זו של נגה מלצר, שגם בסיפור וגם באיורים שלה הצליחה לגרום לי התרגשות ומחנק בגרון. אני מקווה שכולן ימצאו להן מקום. בית.