שברי פנים

(שישי בצהריים, פנים, חוץ)

גבר מתחיל עם אישה בגלריה. היא נתקלת בו חזיתית כשהיא עוברת מחלל תצוגה אחד לשני. הוא מחייך ושואל אותה מה מהדברים כאן היא מציגה. האישה צוחקת ואומרת שהיא לא מציגה כלום, ושואלת אותו אם הוא מציג משהו. הוא מחייך ואומר שגם הוא רק מתבונן. הם פונים כל אחד לחלל אחר. מהחלל השני האישה רואה את צדודיתו של הגבר ומבחינה בכיפה סרוגה לראשו. את משקפי האינטלקטואלים והדוק מרטינס היא קלטה כבר קודם. האישה זוקפת גבה בינה לבין עצמה. האישה הגיעה לכאן אחרי תערוכה בגלריה ברבור על “ידיעה, שתיקה וגילוי: שקט על פני תהום”. התערוכה שם נוגעת באלימות, עינויים, סבל מתמשך, קבוצות שלמות מהאוכלוסיה שנדחקות הצידה ולתהום הנשייה, סמויות מהעין ומהלב. התערוכה שהיא מתבוננת בה עכשיו עוכרת שלווה וטורדת מנוחה לא פחות. הכל בה שסוע, משונן וזוויתי. האישה חושבת לעצמה ששם התערוכה, “שברי פנים”, מעיד על האלימות שהתערוכה מבקשת להציג. יש שם כמה עבודות שמוצאות חן בעיניה וכמה עבודות שנראות לה בנאליות ופשטניות. ממיצג וידיאו אחד נשמעת מוזיקה דיסוננטית מעיקה ובמיצג אחר פסקול של סרט מצויר תקוע בלופ על הצרחה “אל תמותי! אל תמותי!”. כשהאישה נתקלת בגבר בפעם השנייה בחלל התערוכה השלישי, הוא שואל אותה אם היא ירושלמית. הוא אומר לה שגם הוא. שניהם מחייכים ואומרים שזו עיר לא קלה. הם מדברים על התערוכה ועל האופן שבו היא משקפת עיר קרועה, גזורה ומסוייטת. לרגליהם ניצב מיצב של חלקי תרנגולים מפלסטיק צבועים בשחור, על מה שנראה כמו קרקע חצצית שחורה. הגבר שואל את האישה מה היא חושבת על זה. האישה אומרת שהתרנגולים מזכירים לה תרנגולי כפרות, והחצץ השחור עושה לה אסוציאציות של משהו מפוחם, של משרפות ומוות. הגבר אומר שלו זה דווקא נראה כמו זפת, וחלקי התרנגולים עושים לו אסוציאציה של אוכל, כלומר פת. האישה מרגישה נבוכה פתאום, היא חושבת שזה קשור לרגישות לשפה ואיך זה יכול לחשוף על אדם כל מיני דברים. הגבר שואל את האישה איך קוראים לה. היא עונה לו נטע. הוא אומר לה עופר. היא חושבת שהיא מזהה איזה מבטא זר בקולו, אבל היא לא בטוחה. הם נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות. הוא קצת משתהה והיא קצת משתהה, ואז הם מחייכים ונפרדים לשלום. האישה יורדת במדרגות, וממש ליד היציאה היא מתעכבת עוד על טקסט התערוכה. הגבר משיג אותה שם. אני רוצה ללכת לשתות איתך קפה, הוא אומר בשקט. היא נותנת לו את מספר הטלפון שלה.

בדרך חזרה הביתה האישה עוצרת בחנות פרחים וקונה צבעונים סמוקים ובתוליים. המוכר מחייך אליה והיא אליו, הם מפטפטים וכשהיא משלמת ולוקחת את הזר, הוא שולף חרצית צהובה ונותן לה במתנה. האישה חושבת לעצמה שכשיורד גשם יורד מבול, ובדיוק אז פורצת השמש מבעד לעננים, והאישה יודעת שלפרק זמן קצר מאוד של איזה חצי שעה יהיה עכשיו קצת יותר חם, לפני שיחזור שוב הקור. כשהאישה מגיעה הביתה היא הולכת להסתכל במראה. היא חושבת שהיא תמצא שם תשובה למשהו שהיא לא מבינה. היא רואה פנים לבנים מאוד, צוואר ומחשוף חיוורים, מסגרת משקפיים שחורה ורצינית וז’קט של פאנקיסטים. היא חושבת שזה בטח זה. כשהיא שמה את הצבעונים במים בצנצנת ישנה היא חושבת איך זה יהיה לשכב עם הגבר מהגלריה. איך אפשר להיות רעה, אפלה וקינקית עם גבר זר, מוזר ולא מוכר. האישה נזכרת שכבר כמה זמן שהיא לא שכבה עם גבר. המחשבה הזאת מפלחת אותה פתאום. היא הולכת לאונן.