על כתיבת יומן.
זה יהיה שטחי לתפוס את היומן רק ככלי קיבול למחשבותיו הפרטיות, הסודיות של אדם – כאיש סוד חירש, אילם ושאינו יודע קרוא וכתוב. אחד התפקידים (החברתיים) העיקריים של היומן הוא בדיוק להיקרא בסתר על ידי אנשים אחרים. ביומן, לא זו בלבד שאני מבטאת את עצמי בפתיחות רבה יותר מכפי שהייתי יכולה לעשות עם כל אדם; אני בוראת את עצמי. היומן הוא כלי לתחושת העצמיות שלי. הוא מייצג אותי כעצמאית רגשית ורוחנית. לפיכך (אבוי) הוא לא פשוט מתעד את חיי היומיום הממשיים שלי אלא – במקרים רבים – מציע להם חלופה.
למה הכתיבה חשובה? בעיקר מתוך אנוכיות אני מניחה. משום שהייתי רוצה להיות הפרסונה הזאת, כותבת, ולא משום שיש משהו שאני חייבת לומר. ומצד שני, למה לא גם זה? עם קצת בניית-אגו – כמו העובדה המוגמרת שהיומן הזה מספק – אני אגיע אל הביטחון שיש לי משהו לומר, שיש לאומרו.
(סוזן סונטג, קטע מהיומנים שלה, 31.12.57. תרגום: דריה שועלי)
הדברים האלה סיפקו לי סופסוף קצה חוט מחשבה.
בשבילי, הכתיבה היא אמצעי לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר, לנסות לראות את הדבר דרך פריזמה של אמנות. זה יכול להיות נחמד לפעמים, ולפעמים די מתסכל, אבל העיקר הוא שזה אפשרי.
סגנון הכתיבה שלך מסקרן מאד, מזכיר לי משום-מה את “מיכאל שלי”, עמוס-עוזי כזה.
כתבת פעם ספרים? ניסית לכתוב?
אם תכתבי פעם ספר, תודיעי לי, טוב? אשמח לקרוא.
מישהי אמרה לי פעם משהו דומה על “מיכאל שלי” של עמוס עוז. נדמה לי שזה בגלל הירושלמיוּת. בכל אופן תודה.
לא נראה לי שאני אי פעם אוציא ספר. אין לי שום טיפת דימיון שנחוצה לכתיבת סיפור. אני בסך הכל מתעדת את החיים שלי, וזה משהו שאני עושה בערך מגיל 14. חוץ מזה אני אוהבת כמובן את הכתיבה עצמה והתהליכים היצירתיים שמתלווים אליה וכל מה שהכתיבה נותנת. להוציא ספר זה דבר אחרי לגמרי, וזה משהו שלא מסקרן אותי או מושך אותי. אבל אם זה ישתנה אני מבטיחה להודיע:)
לגבי “טיפת דמיון” – גם אני חשבתי ככה לפני שהתחלתי, ואז גיליתי שאין צורך של ממש בדמיון, כי הדברים שקורים בחיים לכשעצמם מהווים בסיס ליצירה. צריך רק לקחת אותם ולהעניק להם משמעות “מעבר”…
ואז לא צריך להמציא, רק להקשיב לחיים ולגלות אותם.
בהצלחה עם החיים והכתיבה. 🙂
נכון מאד.