דיוקן עצמי, לא פטור מספקות / אדם זגייבסקי
בצהריים אתה נמלא התלהבות,
בערב אין בך עוז-נפש
להביט בעמוד הכתוב,
תמיד יותר מדי או פחות מדי,
כמו אצל הסופרים
שמעלים בך לפעמים רוגז:
מהם צנועים כל-כך, מינימליסטים,
לא אנשי ספר,
עד שבא לך לצעוק –
היי, חברים, אומץ לב,
החיים יפים,
העולם עשיר, מלא היסטוריה.
כנגד זה אחרים, גאים, מוסיפים חשיבות לעצמם
בשל ידענות מופלגת.
רבותי, גם אתם תמותו ביום מן הימים,
אתה פונה אליהם (במחשבה).
תחום האמת, בבירור,
קטן הוא,
צר כמו שביל על מדרון תלול.
התוכל להחזיק בו
מעמד?
ואולי כבר סטית ממנו.
האם אתה שומע צחוק
או חצוצרה של קץ הימים?
ואולי שניהם,
דיסוננס, צרימה מוזרה –
סכין שמחליק
על זכוכית ושורק בעליצות.
(תירגם מפולנית: דוד וינפלד)
איזה שיר נפלא (נפלא!).
ככה אני משוטטת לי בתוך המילים הכתובות שלך, משאירה או לא סימנים
את דויד ויינפלד ראיתי בסרט מקסים ונוגע ללב על אידה פינק, הוא זה שתרגם את ספריה מפולנית לעברית, (לסרט קוראים “הגן המפליג למרחקים” וראיתי אותו פעמיים מעט מדי)
ובא לי עוד פעם להגיד סתם תודה
(לא לסגור את הלב, לפעמים זה כל כך קשה)