נקנו: אולסטאר חצאיות בצבע מג’נטה – אני חושבת שככה קוראים לצבע הזה שהוא איפשהו בין ורוד-בזוקה לבורדו. הן מצטרפות לאחיותיהן במגירת האולסטאר בצבעים: אדום, כתום, צהוב-לימון, צהוב-חרדל, ירוק-דשא, בורדו, סגול-שזיף, ורוד בהיר, אפור, ונדמה לי שזהו. להגנתי אני יכולה לציין שכל הזוגות הללו נקנו והתווספו לאורך שנים, החל מתחילת-אמצע שנות ה-90, שזה הרבה לפני שנייקי רכשה את קונברס, היצרנית המקורית של אולסטאר; והרבה לפני שכולם, כולל אחותם הגותית, התחילו להסתובב באולסטאר שחורות. שזה פחות או יותר הצבע היחידי שאין לי, למרות שבארץ הוא פחות או יותר היחידי שאפשר לקנות. כבר שנתיים שאני מחפשת אולסטאר ירוקות או בורדו, במקום הישנות שלי שהתרפטו, וברור לי שעד שאני לא אסע שוב לארצות הברית אני יכולה להמשיך לחפש. אז שיהיה ורוד-מג’נטה בינתיים. מה גם שבתור בונוס יש להן ציור של חתולים שחורים בפנים. ככה זה כשקונים אולסטאר בקסטרו – מקבלים נעלי מעצבים. אוי לבושה. שנים שהתגאיתי בעובדה שכף רגלי מעולם לא חצתה את מפתן קסטרו/זארה/מנגו ודומותיהן, ושום דבר המוני מבית הייצור שלהן לא קילקל את הארון הסלקטיבי והקפדני שלי. בעצם, למעט פריט אחד שקניתי לפני עשר שנים: גופיה אדומה עם הדפס של צ’ה מלפנים, עם תווית של Castro Girl מאחור. השילוב הזה היה כל כך מצחיק – לפחות בשני אופנים שונים – שלא יכולתי לעמוד בפניו.
לכל אחד יש את הסימנים שלו שבא אביב. הלילות והבקרים עדיין קפואים, אבל היום היה היום הראשון מזה חודשים ארוכים שבו הטמפרטורות לא התחילו לצנוח בתלילות מרגע שהשעון הראה ארבע ודקה. אצלי זה הרגע שבו האולסטאר מחליפות את הדוק מרטינס, שהן הנעליים שחוצות איתי כבר שנים – מאז תחילת-אמצע שנות ה-90 – את כל החורפים. מהן יש לי רק כמה זוגות בודדים: ירוקות-כהות (עם שרוכים סגולים), בורדו (עם שרוכים אדומים), נעלי בובה שחורות, שחורות קלאסיות שכבר הרבה שנים שאני לא הולכת איתן – הן יותר מדי מזכירות לי צבא, אבל ללא ספק החביבות עליי ביותר הן הפרחוניות, וללא ספק הן ישרדו גם הרבה אחריי. הן לגמרי עמידות.
(צילום: Black Light Vintage Clothing)
במחנה יודה עכשיו כל השוק בריח של שום טרי.
ריח מסיבי אמיתי, לא כמו היבש הזה של כל השנה.
וזה הריח שמבשר עבורי את בוא האביב.
יחד עם המראה של סבתי (שתהיה בריאה) חותכת את העלים הארוכים הירוקים שלו ומכינה חריף לחג בשביל כל המשפחה המורחבת.
(הסתיו מגיע בשבילי כשבכל מחנה יודה שולט ריחן של הגויאבות)
אני צריכה באמת להגיע להסתובב עכשיו בשוק – אולי מחר אחרי העבודה. או בתחילת השבוע הבא. אם כי אני הכי אוהבת להסתובב בשוק ביום שאחרי שפסח נגמר. זה מדהים לראות אותו אז, ובעיקר את כל המאפיות, מתעוררות שוב לחיים. כל הלחם הטרי הזה והפיתות והעוגות וכל השאר. השפע הזה. למרות שאני חמצה גם בפסח, פשוט נהדר לראות את זה.
כבוד למג’נטה. האדום ביצע בו גניבת זהות ומתחזה לצבע יסוד, אבל מי שבאמת ראוי לשאת בתואר הוא המג’נטה הטהור – אדום הוא יציר כלאיים של מג’נטה וצהוב, כלב לא גזעי עם יומרות אריסטוקרטיות.
וואלה. עכשיו אני נזכרת בלימודי הצילום שלי, ובעיקר בצילום צבע. שלושת צבעי היסוד של העדשות שמהן מרכיבים את כל קשת הצבעים הם כחול (סיאן), צהוב ומג’נטה.
לפי דעתי גם כשאומרים שני או ארגמן בעברית, הכוונה למג’נטה. זה באמת צבע מלכותי.