בערך: רגאיי אין עמק המצלבה, ליתר דיוק. ביום שישי באחת וחצי בצהריים חודרים אל תוך הדירה צלילים של בס עמום ומקצבים שבורים של רגאיי, ואני נזכרת שראיתי באמת איפשהו שאמור להיות אחר-צהריים של רגאיי בעמק המצלבה. בשביל להגיע לעמק המצלבה אני לא צריכה יותר מלרדת במדרגות הבניין, ללכת במורד השביל שמוביל אל הפּילבוקס בצומת הרצוג-טשרניחובסקי, לחצות את המעבר התת-קרקעי, ואני שם. אני הולכת – כרגיל – בעקבות הבסים. הם מתערבבים עם צלילי הפעמונים של המנזר, אחרי הכל זה יום שישי של האש של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. אני חוצה את העמק ומבינה שהצלילים מגיעים יותר מהכיוון של שיפולי מוזיאון ישראל. שום גנן ושום גינון לא יכולים להתחרות בשדה בר פורח בעונה הזאת של השנה. מרבדי פרא ירוקים-צהובים של שיבולים, פרגים, שיחי חרדל, דרדר סגול, חיננית הבתה וחרציות. מימין מגדלי וולפסון, משמאל הכנסת, ביניהם נעים נמוך ענני צמר גפן. אני מגיעה ורואה משהו שנראה כמו מחנה נודד של הצופים, רק עם אנשים שחצו את גיל 20. על הפטיפון מנצח איזה כובען מטורף – מסיבות רגאיי תמיד נראות כמו מסיבות התה של הכובען המטורף – יש פינה של בירות וצ’אי, יש כבר מדורה קטנה אחת, יש לונג עם בוב מארלי, יש הרבה אנשים עם ראסטות וכלבים, ובאופן כללי זה נראה כמו דג מלוח בסגנון עדות הריינבו והראסטות. אנשים רוקדים יחפים בעשב, וכל אחד יכול להכניס כאן את הבדיחה החבוטה שלו בנוגע לעשב (לי יש פטור. פעמיים בחיים ניסיתי לעשן מריחואנה, בגיל 18 ובגיל 22, ובשתי הפעמים זה לא עשה לי כלום).
הייתי יכולה לבלות את שארית אחר-הצהריים באווירת השאנטי הזאת, עם המוזיקה והאנשים והפיקניק הידידותי הזה, אבל הבטחתי לאחי שאני אבוא לבקר אותם אחר-הצהריים. אני עוזבת בצער אחרי זמן קצר מדי לטעמי, ובדרך לתל אביב זה פתאום מכה בי: הגעתי למצב מעניין אם אני מצטערת לעזוב התרחשות בירושלים, ועוד בצהרי יום שישי, ועוד לטובת נסיעה לתל אביב. ביני לבין עצמי אני מנידה את הראש בהשתאות וחוסר אמון. אבל הנה, זו עובדה.
טוב שאחי גר במרחק יריקה מהאוזן השלישית, אז בשביל לנחם את עצמי על מה שהפסדתי אני הולכת לשם דבר ראשון לפני הכל. אני מחפשת את האלבום החדש של M Ward אבל מוצאת דווקא את האלבום הראשון שלו, הנידח והזנוח משנת 2000, שנקרא “דואט לגיטרות מס’ 2”. אני אוהבת מאוד את מ וורד, ובינתיים כבר הקשבתי לאלבום הזה פעמיים והוא יפה מאוד. בהאזנה לאחור, יש בו את כל הזרעים והניצנים של Transfiguration of Vincent, האלבום הטוב ביותר שלו באוזניי. חוץ מזה אני אוספת מלוא חופניים פלאיירים וגלויות, כמה מהם ממש יפהפיים. אפשר לראות שעיצבו אותם מאיירים ומעצבים מקצועיים, בניגוד לפוסטרים ולפלאיירים הירושלמיים, שעיקר חינם דווקא בחובבנות וחוסר המהוקצעות שלהם. באוזן מתחילים להזיז את הסטנדים של הדיסקים ולהקה מתחילה לפרוש ולחבר את הציוד שלה. הייתי נשארת לבדוק מי הם בדיוק, אבל כבר מחכים לי וגם כאן אני עוזבת בצער. אני מצטערת גם על זה שמאז הניסיון של האוזן באמצע-סוף שנות ה-90 למכור גם דיסקים בחנות שלה ברח’ עמק רפאים, הם לא עושים את זה יותר. מוזר לי שיש להם חנויות בחיפה וברעננה, אבל דווקא בירושלים, שיש בה קהילה מוזיקלית לא קטנה, ושאיבדה לאורך השנים יותר חנויות תקליטים מכפי שאני רוצה לזכור מבלי לפרוץ בבכי, האוזן לא מנסה שוב למכור גם דיסקים.
ביום שישי בשש וחצי בערב, באיזור אתר הבנייה שהיה ויהיה פעם שוב הבימה, בצומת הרחובות תרס”ט ושדרות בן ציון, לב תל אביב שקטה ושוממת כמו…ירושלים. בבית הקפה נחמה, מוסד תל אביב ידוע, מעלים את הכיסאות על השולחנות ומתחילים לשטוף. אנחנו סוגרים, הם אומרים, נפתח שוב מחר בבוקר, כאילו הם קפה ארומה ברח’ עמק רפאים בירושלים. אני מסתכלת על אחי עם שני סימני שאלה גדולים על הפרצוף, אבל הוא רק מושך בכתפיו. כן, בטח, עיר בלי הפסקה. בטח, רק ירושלים נסגרת ביום שישי בשעה שש בערב. מצחיק מאוד. אנחנו הולכים לכיוון שדרות רוטשילד ומתיישבים בבית קפה נחמד בשם ניקו. האוכל טעים, האווירה נעימה, יש רק מעט אנשים חוץ מאיתנו. ציורי הפופ על הקירות – יפים מאוד – גורמים לי לתהות אם הבחירה בשם ניקו היא מחווה לאנדי וורהול. כשאנחנו יוצאים מבית הקפה שעה אחר-כך כבר חשוך בחוץ, אבל עדיין שקט מאוד ורק מעט אנשים – שתיים-שלוש בחורות, זה הכל – מסתובבים בחוץ. כשאנחנו חוצים את מעבר החצייה אני נזכרת פתאום במשהו ומסתובבת לאחור: זה באמת שם. הבניין שבו שוכנת ניקו הוא הבניין שמתחתיו נבחו הכלבים המצויירים בסצינת הפתיחה של “ואלס עם באשיר”.
תגובה אחת בנושא “רוק אין דה קסבה”
סגור לתגובות.