יום אחרי שפוטרתי – לא שום דבר אישי, בסך הכל קיצצו אצלנו שמונה משרות וסגרו את המחלקה – ואחרי שהתאוששתי מהתדהמה וחוסר האמון הראשוני – למרות שזה כבר סבב הפיטורים השלישי אצלנו והכתובת היתה כל כך ענקית על הקיר שרק עיוור לא היה רואה אותה, בכל זאת התגובה הראשונית היא תמיד של אתם מפטרים אותי? אתם מוותרים עליי? – כבר נכנסתי להילוך מעשי והוספתי עוד מקום עבודה לקורות החיים שלי, שיפצתי וערכתי אותם, תרגמתי אותם לאנגלית, ואז שלחתי אותם לשלוש חברות השמה ושני מקומות עבודה. מישהו עוד יחשוב בטעות שאני יעילה ומסודרת ואחראית. הפיטורים התנהלו פחות או יותר כמו סרט נע: דניאלה, העוזרת האישית של המנכ”לית שלנו, שהיא בחורה צעירה ומתוקה בת עשרים וקצת, נאלצה להתקשר לכל אחד מאיתנו בקו הפנימי ולבקש ממנו לרדת ללשכה; אחרי שעה ומשהו שהיא הצעידה את כולם בסך אל הגרדום והיתה צריכה להיות עדה לכל המעמד האומלל הזה, ביקשו ממנה להיכנס פנימה בתור האחרונה בתור. אני לא מסוגלת אפילו להעלות על הדעת שמדובר בזדוניות או ברוע או בהתעללות לשמה, כך שאני חייבת להסיק שמדובר באטימות ובגסות רוח מהמעלה הראשונה. יומיים אחר-כך שלחה המנכ”לית שלנו מייל נלהב לכולם, כולל כל המפוטרים שעדיין מועסקים ועובדים באירגון, ואחרי דברי הצער המקובלים, כתבה שכעת, כשהספינה קלה יותר, היא מקווה שהניווט במים הסוערים יהיה פשוט יותר. וחשבתי לעצמי, באמת חבל שהיא לא ספרותית יותר, כי אז אולי בחירת המטאפורות שלה היתה קצת פחות אומללה. זה מה שאנחנו צריכים להרגיש – מטען עודף שהושלך ללב ים?
וכך הגענו לסוף.
אז כמובן שהלכתי לקנות בגדים. אני הרי לא יכולה להופיע לראיונות עבודה במיטב בגדי היד-שנייה ואופנת הסבתות והדודות החביבה עליי. מצאתי שתי חולצות תאגידיות מכופתרות של מעצבות, אבל מכיוון שהן היו זולות יחסית, ומכיוון שהייתי חייבת להרגיש שאני נשארת עצמי, קניתי עוד שתי שמלות מעצבים באותו מקום, שחורות ונקיות לגמרי, עם כתפיות דקיקות, בסגנון הקומבינזונים החביבים עליי. ואז נזכרתי שאני צריכה גם נעליים, אז הסתובבתי במרכז העיר עד שמצאתי זוג נעלי בובה שחורות בסגנון קצת יפני, עם רצועות מוצלבות, ונוחות וקלות כמו נעלי בלט. הלכתי לטרומפלדור ומצאתי עוד שמלה ועוד תיק ערב. מי שיראה את אוסף תיקי הערב (והקומבינזונים) שלי יחשוב שאני אישה עובדת במקצוע מאוד מסויים. אבל אני חושבת שכל נערה עובדת זקוקה לקצת זוהר בחיים, במיוחד אם רוב הזמן ורוב החיים היא עובדת כמו חמור. בתוך כל זה נזכרתי שבלי שום קשר לפיטורים ולקיצוצים ולצמצומים, תכננתי ללכת לקנות החודש משקפיים חדשים. אין ספק שאני חייבת למצוא עבודה דחוף. זה עולה לי יותר להיות מובטלת. אין שום דבר יותר זול מלעבוד – את שותה קפה על חשבון המעביד, מתחממת בחורף ומתמזגנת בקיץ על חשבונו, ובעיקר, אין לך זמן לצאת לקניות פרועות, וממילא גם אין לך צורך בהן. כי אחרי שכבר מכירים אותך, את יכולה לבוא לעבודה במיטב בגדי הדקונסטרוקציה האורבנית הפוסט-פאנקיסטית שלך ונעלי האולסטאר.
אדם שמגיב כך מוכיח שהוא רואה רק את האינטרס הצר שלו ולא מזדהה עם
צרכיו ומטרותיו של הארגון. קברניטים לא צריכים כאלה על הספינה. במילים
אחרות – רק אדם התומך בכל מאודו ב*חובתו* של הארגון להיפטר מעול
העסקתו בהזדמנות הראשונה ו/או בכל רגע נתון כפי שייקבע בלעדית ע”י
הארגון וקברניטיו(וכמובן – יפה שעה אחת קודם) ראוי להיקרא “מתאים
לתרבות הארגונית” ולפיכך מועסק על ידו. וחוזר חלילה
תודה – צחקתי עד שירדו לי דמעות:)
וכמובן, שכחת לציין שבכל רגע שמורה לי הזכות לעבוד במשרה מלאה תמורת שכר רעב, ובכך להיות גם עובדת וגם ענייה (איזה כיף!), וגם לספוג מטח של חרפות וגידופים בתור אם חד הורית על זה שאני עושקת את הקופה הציבורית אם חלילה אחליט “לנצל” את זכותי לקבל דמי אבטלה כדי לחפש עבודה בלי תחושה של בהלה מכרסמת. כי זה לא כאילו ששילמתי ביטוח לאומי במשך משהו כמו 25 שנה, כלומר 300 (!) חודשים.
תודה על הבלוג שלך.
שלום, הגעתי לכאן בטעות, בסך הכל חיפשתי בגוגל שיר של בוקובסקי (ממנו
זכרתי רק שמלות משובצות כחול-לבן) והסתובבתי פה קצת והבלוג שלך מוצא
חן בעיניי. אבל!!!! אין כאן שום אפשרות לעשות מנוי דוא”ל רגיל. למה
בעצם? יש לי גוגל רידר, אבל אני בודקת אותו רק אחת לרבעון בערך, מרוב
עצלות. יהיה נחמד אם תוסיפי אופציית מנוי למאותגרי rss.
וסליחה על הניג’וס, אבל אני חושבת שאנחנו מכירות מגלגול אחר.
נכון, נפגשנו בגלגול הקודם (הגלגול הנוכחי הוא קצת אחר. הוא נכתב מתוך ועל ובשביל הקהילה הירושלמית שלי).
אני אנסה לטפל בהקדם בתוספות ובבעיות הטכניות, למרות שאצלי לא היה כמעט שום הבדל בין שתי התגובות וראיתי את שתיהן באופן זהה ועם כל הרווחים (לכן מחקתי את התגובה השניה, כדי שלא תהיה סתם כפילות).
אני חושב שהתגובה שלך – שיפוץ קורות החיים ולא פחות מכך מסע רכישת
הבגדים – הינה בדיוק התגובה הנכונה לסיטואציה הלא נעימה. יצא לטובה,
אני אומר לך
דבר ראשון צר לי על שינוי הסטטוס התעסוקתי אבל גם מזל טוב על האפשרות
למשהו חדש וטוב יותר… וגם מעניין שקניית בגדים תמיד יש בה משהו
מעודד, מעין אופוריה זמנית לכל מצוקה… ואם זה יד שנייה אז פחות
מעורר רגשי אשמה כלכליים אחר כך.
תודה, גלי, על המילים המעודדות שלך. זה נכון, ואלה פחות או יותר הדיווחים שאני שומעת רוב הזמן מערבות הקרח של הפיטורים – שהכל מסתדר בסוף, ובסופו של דבר מוצאים אפילו משהו מעניין וטוב יותר. זה רק שהתהליך עצמו הוא מאוד מייסר, כי כרוכים בו כל כך הרבה רגשות ותחושות וחששות. אני מניחה שצריך להצטייד בהרבה אורך רוח וסבלנות וכושר עמידה.