יכול להיות שהייתי נמהרת מדי או נלהבת מדי כשכתבתי על רגאיי בעמק המצלבה. מפני שאתמול, עד השעה שש-וחצי בערב, כבר רציתי לרצוח את מי שאירגן רייב בעמק המצלבה. וזה לא רק בגלל שאני שונאת מוזיקת טראנס וחושבת שאין מוזיקה נחותה ממנה בעולם. אני לא דתייה, אבל ביום שישי אחר הצהריים כל מה שאני רוצה לשמוע זה את צלילי השקט. לא רגאיי, לא טראנס, לא רוק או פאנק, לא פולק או פסיכדליה. כלום. רק שקט. מהבחינה הזאת אני שומרת שבת אדוקה לא פחות מאחרון הדתיים. אני בעד החזרת המרחב הציבורי לציבור, אבל רייב בעמק המצלבה? לא פלא שמי שאירגן את הזוועה הזאת מסתתר מאחורי מספר טלפון שמתחיל בקידומת 03. קחו את הרייבים שלכם לחורשות וחופים מרוחקים ממקומות ישוב, ותזכרו שגם מי שתומך בהחזרת המרחבים הציבוריים לציבור צריך לגלות קודם כל אחריות ומחויבות שלא לפגוע בכל מיני חלקים מהציבור. טראנסים בפול ווליום ביום שישי לאורך כל שעות אחר הצהריים, בתוככי העיר, הם זיהום לא פחות מכל זיהום סביבתי אחר. בשש-וחצי נמאס לי סופית וחייגתי למוקד 106. הם אמרו שהם יודעים, שכבר הגיעו תלונות מכל השכונות שמסביב לעמק המצלבה, ושהם מבקשים שאני אתקשר גם למשטרה. בזמן שהיססתי אם להתקשר או לא, המוזיקה סופסוף פסקה. אולי הגיעה המשטרה. בשבע צילצלו פעמוני הכנסייה בעמק המצלבה שש פעמים, ואפשר היה סופסוף לנשום לרווחה.
כך שיכול להיות שאני לוקחת את הדברים שלי בחזרה. אולי צריך להחזיר את עמק המצלבה לעמק המצלבה: להשאיר אותו כמקום פסטורלי רגוע באמצע העיר, ולכבד את קדושת המנזר והכנסייה במקום. האמת היא שרק עד לפני שנתיים-שלוש המנזר הזה היה דומם ונטוש כמעט לחלוטין. רק לפני משהו כמו שלוש שנים הוא נפתח לביקורים והפעמונים בו החלו מצלצלים. מאחר שהוא כל כך קרוב לבית שלי, זו די בושה שרק לפני כמה שבועות ביקרתי בו בפעם הראשונה. ומרגע שביקרתי בו פעם אחת, אני חושבת שאני אחזור לפקוד אותו בכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לאי של שקט ושלווה בתוך כל השאון והסאון שמסביב.
הדבר הראשון כמעט שמתגלה למבקר בחצר הכנסייה הוא כשני תריסרי תוכים, בכל מיני גדלים וצבעים, וחלקה מגודרת לא גדולה ובה שלושה טווסים – שני זכרים יפי זנב ונקבה אחת – וצב זקן. יש כאן עץ שסק ועץ לימון, יש שיחי ורדים וגרניומים, ויש משהו מאוד פשוט וארצי בבזיליקה הביזנטית הזאת, בוודאי בהשוואה לקתדרלות גותיות אירופאיות, למשל. יש איזה תואם מופלא בינה לבין הסביבה הפיזית שבה היא נטועה – העמק ומטע עצי הזיתים העתיקים. כל כך ים תיכוני. יש משהו צנוע גם במבנה החיצוני של הכנסייה וגם בקישוט הפנימי שלה: ציורי הקיר, הפסיפסים, האיקונות והכתובות באולם התפילה. באחד המעברים יש תצוגה של שש גלימות כהונה יפהפיות – אני מרותקת כמובן לבדים, לרקמות, לבגדים עצמם. יש כאן הרבה גומחות, כוכים וחדרים נסתרים, חלקם אפלוליים, שמזכירים לי את “שם הוורד”. מבחוץ קשה לראות כמה המבנה הזה גדול ומכיל הרבה אגפים וקומות. אפשר להיכנס לאחד האגפים הנטושים שמכיל את המטבח הישן – יש כאן שולחן אבן ארוך שמזכיר אולם אבירים, כיור-שוקת חצוב באבן, ותנורי אבן שמתוכם מבצבצים עדיין מחתי ברזל. הקירות עבים מאוד, מה שמסביר את הקרירות השוררת במקום גם כשבחוץ כבר מתחיל חום הקיץ, ומתוך גומחות עמוקות נפתחים החלונות אל נוף עצי הזיתים.
חוץ מזה יש גם חדר הנושא את השלט Coffee Rest ובו מרבץ הסבה עם כריות רקומות. בכניסה לכנסייה מוצגים צילומי שחור-לבן ישנים של מחזורי נזירים מאמצע ותחילת המאה שעברה. יש חנות מזכרות עם גלויות ואיקונות וקופסאות עץ, וראיתי שם מחרוזת צבעונית יפה, שבמקור משמשת כנראה לתפילה, רק שבעייני היא מוצאת חן ככה. אני לא קונה כלום, כי עכשיו קיצוצים. וכמובן, מעל לכל חולש מגדל הפעמונים, שמנעים, כידוע, את ימיי ואת לילותיי בבית שעל שפת עמק המצלבה.
הכנסיה נבנתה ברשיון? כזה שמספק את ראש העיר שלכם?
צריך לשאול את הפטריארך היווני:) כאילו לא היה פה מספיק בלגן השבוע עם אחיו הקתולי.
עמק המצלבה בכלל, והמנזר בפרט הטילו עלי אימה מאז שהייתי ילד, לא יודע
למה… זה נראה בניין כ”כ מסיבי הוא ממש חלק מהעמק, כאילו הוא צמח
מהאדמה יחד עם העצים. יוד, אתה בהחלט צודק, בנייה לא חוקית יש רק
בהתנחלויות
“בשבע צלצלו פעמוני הכנסיה בעמק הצלבה שש פעמים” פיספסתי משהו? לא חסר
צלצול?
ספיידרמן, שעון קיץ זה של אלה שצלבו את ישו
אכן – הצלצול החסר הוא מפני שהכנסיה לא עוברת לשעון קיץ. זה “מסתדר” שוב עם החזרה שלנו לשעון חורף.
דוד – הוא אכן נראה חלק אורגני לגמרי מהעמק. בהתחשב בעובדה שהשרידים הקדומים ביותר של המנזר הם מהמאה השישית, הוא בהחלט נטוע שם עמוק. אותי המנזר והכנסייה מעולם לא הפחידו, אלא דווקא השבילים שחוצים את עמק המצלבה. מאז שנרצח שם אדם לפני עשרים שנה, אני תמיד חושבת על זה כשאני הולכת בדרך לגן סאקר או למוזיאון ישראל. אבל מכיוון שזה היה אירוע באמת חריג וחד פעמי (אני מקווה), אני מגרשת את המחשבה על זה וממשיכה ללכת בשבילים האלה.
הנרצח בעמק המצלבה היה ההיסטוריון פרופ’ מנחם שטרן (חתן פרס ישראל).
שטרן היה בדרכו מביתו לאוניברסיטה בגבעת רם.
תודה! לא הצלחתי בשום פנים ואופן להיזכר בשם, זכרתי רק שזה היה פרופסור שהיה בדרך לאוניברסיטה.