דו”ח קריאה

לא מצליחה לסיים: את “מהו המה” של דייב אגרס. נתקעתי בעמוד 132, מה שאומר שהבעיה היא אצלי ולא אצל אגרס. אני כנראה לא פנויה רגשית כרגע להתמודד עם זוועות מלחמת האזרחים בסודן. זה קצת מצער אותי, מפני שאגרס עדיין כותב נהדר. אהבתי גם את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” וגם את “עוד תדעו את מהירותנו”. הראשון היה מצחיק מאוד, ומטלטל מאוד, בגלל הפער הבלתי נתפס בין הנושא שלו – ועוד העובדה שהוא אוטוביוגרפי – ובין העובדה שהוא היה פשוט מצחיק. דווקא “עוד תדעו” הוא הקודר והמדכא יותר מבין השניים. גם בו יש התמודדות עם מוות, של חבר קרוב במקרה הזה, אבל הוא כתוב קלסטרופובי והרמטי, קודר ומייאש, סמיך ודחוס וטובעני – בדיוק, כנראה, כפי שדיכאון מרגיש. הקטע של אנשי הציפורים בסוף הוא שובר לב. כמה סבל, כאב ועצב נושא כל אדם על כתפיו במהלך חייו. אני מקווה לחזור ל”מהו המה” מתישהו. בקרוב.

יפה מאוד: משק 54 של גלית וגלעד סליקטר. אח ואחות, הוא מאייר והיא כותבת, שלושה סיפורים קצרים שבשלושתם כרוך הגילוי המסעיר של המין בגיל ההתבגרות עם צילו המאיים של המוות. ארוס ותנטוס. “מציל מחליף” הוא הסיפור הטוב ביותר מבין השלושה.

טוב מאוד: “מוזיאון הכניעה ללא תנאי” של דוברבקה אוגרשיץ’ הקרואטית. דווקא לתחושות התלישות, הפליטות, העקירה והעמידה על קרקע בלתי יציבה אני יכולה להתחבר בקלות רבה עכשיו. מה גם שהספר כתוב לירי, מהורהר ומאופק מאוד, ושזורים בו הדים רחוקים מ”מלאכים בשמי ברלין” של ונדרס. הוא בנוי מפרגמנטים וקטעי טקסטים, שמדגימים יפה את תחושות התלישוּת והעקירוּת. מטבע הדברים יש בו לא מעט עיסוק בשאלות של צילום וזיכרון – כפי שאומר דובר אחד בספר, יש שני סוגים של פליטים או גולים: אלה שנשארו להם צילומים, ואלה שלא. הזכיר לי גם את “מהגרים” של זבאלד

חביב, אבל לא יותר: “אלגנטיות של קיפוד” של מוריאל ברברי. הסאטירה החברתית טובה, וכך גם הפרודיה על הפילוסופיה האקדמית הטכנית והיבשה (הפנומנולוגיה של הוסרל!), אבל סיפור העלילה הוא קצת יותר מדי מתוק ופנטסטי (מלשון פנטזיה). זה כולל גם את פלומה בת ה-13, שהזכירה לי את איניד מ”העולם שבפנים”, בשל היותה חכמה-יותר-מדי-לגילה-ולטובתה-שלה. אבל איניד היתה מקסימה הרבה יותר.

קוראת עכשיו: את “פעם בחיים” של מירי רוזובסקי. אהבתי את קובץ סיפורי הביכורים שלה “כל הדרך הביתה”, ואת הרומן הקודם שלה, “אותה האהבה, כמעט”. דווקא בגלל זה התחלתי את החדש שלה בחשש. אני פוחדת להתאכזב. כרגע, לקראת אמצע הספר, אני יכולה רק להגיד שהוא מאוד גרוסמני. אני חושבת שיש כאן מחווה מאוד מודעת לספרים ולכתיבה של גרוסמן.

מציץ כבר מעבר לו: “מובי דיק” של הרמן מלוויל, בתרגום מוער חדש של גרשון גירון. זה בהנחה שאחרי קרוב ל-500 העמודים של “פעם בחיים” יהיה לי עוד כוח לצלול לרומן האמריקאי הגדול בן 700 העמודים. מזל שאני קוראת למרחקים ארוכים.

אני יודעת שעוד רגע שבוע הספר: רק לפי כמויות הספרים החדשים שרואים אור בשבועות האחרונים. זה מה שסימנתי לעצמי: “טבעות שבתאי” של זבאלד (כי אהבתי מאוד את “מהגרים”); “כך הפכתי לנזירה” של ססר איירה (ולו רק בגלל השם והעטיפה); “מגי קסידי” של קרואק (כי זה קרואק); “חנות הטבק” של פסואה (כי זה פסואה); “עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש” של נרודה (כי זה נרודה. ובתרגום של טל ניצן); “המפץ הקטן” של בני ברבש (כי “מיי פירסט סוני” שבר לי את הלב לפני הרבה שנים. אבל חייבים להגיד פעם אחת ולתמיד שהעטיפות של הספריה החדשה הן בין הדברים המכוערים ביותר שקיימים בעולם); “ספר הפרידות” של שושי בריינר (כי אהבתי את קובץ הסיפורים הקודם שלה); “פרספוליס 2” של מרג’אן סטראפי (קראתי כמעט את כל הספרים שלה – נובלות גרפיות – באנגלית, ואף ראיתי את הסרט – באנימציה – בסינמטק, אבל זה ממש לא ימנע ממני לקנות את זה). אני מקצצת בכל מיני הוצאות וסעיפים תקציביים, אבל בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת להפסיק לקנות ספרים.