לילה בעיר

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.

12 תגובות בנושא “לילה בעיר”

  1. מפליא, זה גם בדיוק המרחק ממנו אפשר לזהות ירושלמים*. אני זוכר ימים
    בהם הדבר הכי תל אביבי היה לעלות מהסצנה לקהילה בימי חמישי
    ל(ה-)מסיבה. או שהזכרון שלי לא משהו, או שמדובר ב- 60 ק”מ של פוזה
    דו-סיטרית. אבל העיקר שיצאנו בשלום מהירידות בקסטל (אז, עוד לא המציאו
    את “אם שותים לא נוהגים”).

    * ולא רק כאלה שגרים בירושלים.

  2. תיבת הטקסט לתגובות לא מכירה בזכות ההגדרה העצמית של פסקאות, רווחים
    היא בכלל לא סופרת. ואם כבר אני בעניין של תלונות אז – איך זה שאני לא
    כותב יפה כמוך? זה נון רציני.

  3. הי נון, האם המוזיקה והריקודים בשוק הם אירוע קבוע ? ואם כן אז מתי ?
    צודק יוד, כיף לקרוא את הפוסטים היפים שלך.

  4. מעניין, זו התלונה השנייה בעניין, אז אני מנסה לכתוב ישירות בתיבת
    התגובות ולראות בעצמי מה קורה כאן (כי אני תמיד כותבת תגובות מתוך מסך
    העריכה של הבלוג, אז אין לי מושג לגבי זה). תיכף נראה איך זה נראה.

  5. או.קיי, אז אלה מסקנות הניסוי האמפירי: תיבת התגובות באמת לא מכירה בחלוקה לפיסקאות. ייבדק לעומק ואני מקווה שזה יתוקן. בינתיים, יוד, בתור עורכת הבלוג הוספתי רווחים ופיסקאות במקומות שנראה לי שרצית אותם.

    אני חייבת להודות שאתה צודק, והפוזה היא כנראה דו-סטרית. בשני המקרים היא מתרכזת ב”איך אני לא רואה אותך ממטר (למרות שאני מזהה אותך מ-60 ק”מ :)” מעניין אם זה ישתנה יום אחד.

    משה – למיטב ידיעתי כן, בכל יום ראשון בערב (בערך מ-21:00), בבית הקפה של מזרחי בשוק (“הכל לאופה וגם קפה”). הם התחילו רק לפני שבועיים-שלושה, וזה בטח יימשך לאורך הקיץ. זה נקרא ערב טאפאס ומוזיקה, וזה באמת כיף.

  6. עראק עם אשכוליות. לא וודקה. חוץ מזה תיארת יפה…והיה מאד כיף

  7. ולא כל כך הבנתי את ענין בגדי העבודה התאגידיים – אני תמיד מתלבש ככה כשאני הולך לשוק…

  8. ברור, אין לי ספק שאתה מתלבש ככה גם בקיבוץ:)

    חוץ מזה יש לך ד”ש מסמטת זמנהוף וממנזר האחיות רוזרי – הנזירות רוצות לדעת מתי אתה בא שוב לישון אצלן:) (הייתי שם הבוקר בסביבה, בדרך לאיזה ראיון עבודה)

  9. דבר ראשון אני ממש רוצה להחמיא, כתושב העיר לשעבר (ולי כי לא חיבבתי את העיר, סתם סיימתי ללמוד) אני לא חושב שנהנתי מירושלים כמו שנהנתי לקורא עלייה אצלך…

    ודבר שני, איפה זה הטיפה? אני זוכר שני ערבים כשעוד גרתי בעיר כהתחילו בחיפוש אחר הרוזה, ונגמרו במקומות אחרים אחרי הכרה בכישלון…

  10. הטיפה היא בדיוק איפה ששכנה רוזה ז”ל, כך שלא נראה לי שהמידע הזה יועיל במשהו:) העיר הזאת ידועה לשמצה בזה שכל המקומות הכי טובים שלה חבויים בסמטאות, חצרות וכוכים שאין עליהם אפילו שלט עם שם. אני אומרת תמיד שזה בגלל שאלה מקומות שאנשים פתחו בשביל עצמם ובשביל החברים שלהם, אז הם לא ראו שום טעם בלשים שלט עם שם. הדרך הטובה ביותר להגיע למקומות האלה היא עם מקומי(ת) 🙂

  11. שלום לכולם ותודה לכותבת (מי זו?) על הפוסט המקסים. למען הסדר הטוב: הטיפה שוכנת ברחוב הדקל 2 שיוצא על הפינה עם רחוב בית יעקב (הרחוב שעולה בין “סמי” ל”סימה”).

סגור לתגובות.